ובר, אליהו

בן בלומה ודויד, נולד בשנת 1928 בעיר באנילה, בוקובינה, רומניה. אליהו הצטיין בלימודיו בבית-הספר ומילדותו שאף לעלות לארץ- ישראל בעקבות אחיו ואחיותיו ולהיות עובד-אדמה כמוהם. בהיותו בן 13 הוגלה עם הוריו וכל היהודים האחרים לטרנסניסטריה, והיה מסתכן וחומק מהמחנה כדי לאסוף ולהביא בדרכים שונות מצרכי מזון להוריו ולקרוביו. משנספו הוריו במחנה, ברח משם ומצא מחסה בבית משפחת-איכרים אוקראינית כבן-משפחה מדומה ושם קיבל את ה"הכשרה" כרועה-צאן ועובד בשדה ובחצר, והאמונה בעתידו בארץ-ישראל נתנה לו כוח לשאת את התלאות שעברו עליו. בשנת 1944 עלה ארצה במסגרת "עליית- הנוער" (בשיירה הראשונה של יתומי טרנסניסטריה בעזרת "הצלב האדום" הבינלאומי), למד שנתיים במקווה ישראל בחברת הנוער העולה הדתי והתמחה בגידול עצי-פרי. אליהו הצטרף ל"הגנה" מתוך התלהבות ומסירות שהגבירו את כושר תפיסתו והגיע לדרגת מ"כ. הוא הצטיין בעבודה ובלימודים ונתחבב על מוריו וחבריו. היה מאמן ומדריך ומזכיר חבורת נוער עולה בשדה יעקב, בארגון "בשרשרת" בעמק חפר ובאחרונה בקבוצת תקומה של "הפועל המזרחי" בנגב, וכל תפקיד שהוטל עליו קיבל ברצון וקיימו באמונה ובכושר. אליהו התלהב מהמפעל החלוצי הגדול של ההתיישבות בנגב, כמרחב לקליטת המוני עולים, כי לדבריו "לא תיתכן מדינה יהודית בלי הנגב". כשגמר את תפקידו בקבוצת תקומה בא לתל-אביב ועבד זמן-מה בבית-החרושת "הארגז" ואחר-כך ב"המלחים". משפרצה מלחמת-העצמאות התייצב להגנת שכונת גרין בחולון וביצע פעולות חשובות. באחת מפלוגות התגבורת הראשונות של החי"ש נשלח מתל-אביב לירושלים וצורף לגדוד "מוריה". בירושלים השתתף בהגנת שכונות מקור חיים ותלפיות ובקרבות קטמון, מילא כל פקודה בכושר ובמסירות, היה לעזר למפקדו, המשיך לאמן ולהדריך במקומות המסוכנים ביותר תוך כדי מצב-רוח מרומם מהרגשת רוח הגאולה והתקומה שבמלחמה הזאת, ומרוחו זו השתדל להשרות גם על חבריו בשירים וברשימות שחיבר וקרא לפניהם. באחרונה נשלח עם פלוגתו למבצע "מכבי" פריצת הדרך והמצור על ירושלים ליד שער הגיא. יומיים נלחם באומץ ובגבורה בהתגוננות ובהתקפות ובשעת הטלת רימון-יד מקרוב לעמדת אויב נפגע מכדור בראשו ונפל, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות בסנהדריה בירושלים.