הרש, דב

דב (דובי), בן רחל ואברהם, נולד ביום כ"ו באייר תש"ז (16.5.1947) בעפולה. הוא גדל וחונך בבירת העמק וסיים בה את לימודיו בבית הספר המחוזי. הוא היה חבר במועדון התעופה של הגדנ"ע בעפולה. מילדותו חלם על הטיס, אהב מטוסים ודאונים לסוגיהם, נהג לבנות טיסנים ובכל עת שמזג האוויר הרשה זאת, נהג לצאת עם חבריו לאימוני דאיה. כן הקדיש זמן ללימוד חומר על מטוסים ומנועיהם. עלם נאה היה, גבה קומה וספורטאי מעולה. בשעתו היה חבר קבוצת הכדורסל של "הפועל" עפולה ותוך זמן קצר הצטיין כאחד משחקניה הטובים. בין חבריו היה ידוע כישר-לב, רע מסור, בעל אוזן קשבת ואיש חברה למופת. דב גויס לצה"ל בסוף יולי 1965, אחרי שעמד במבדקים נשלח לקורס טיס. אולם מה גדול היה שברון לבו כשלא עמד בשלב הראשון של הקורס ונאלץ לעזבו. החלום שחלם מילדותו התנפץ פתאום לרסיסים, ואם כי לא חדל מלעסוק בדאייה בחופשותיו ובתחום הטיס בכלל, מצא את עצמו מחוץ לקורס הנכסף. הוא התנדב איפוא לחיל השריון, השלים קורס מקצועות-שריון והוסמך כנהג "פאטון", ובחודש מרס 1966 נשלח לקורס מפקדי טנקים. במלחמת ששת הימים לחם דובי כמפקד טנק בחזית סיני ובקרב על כיבוש קנטרה נפצע. אחרי שהחלים מפצעיו הוצע לו לעבור לחיל אחר ולתפקיד נוח יותר, אולם הוא נלחם בכל כוחותיו, עבר טיפולים רבים והצליח להחזיר את הפרופיל הרפואי הגבוה שלו ולהישאר בחיל. בכל תקופת שירותו, גם בתקופות של לחץ באימונים ובמבצעים לא זנח את תחביב הצילום. הוא הנציח במצלמתו את המראות המרהיבים של מרחבי הנגב והתמונות שצילם מעידות על נפש רגישה ותחושה עמוקה ליופי ולמקוריות. בתעודת השחרור נאמר עליו: "מפקד מעולה, בעל כושר ביצוע מצוין; ממושמע ונאמן למשימות המוטלות עליו. השתתף בצורה יוצאת מן הכלל במלחמת ששת הימים ובתקריות בתעלת סואץ". במחצית יולי 1968 שוחרר דובי מן השירות הסדיר בצה"ל. שלושה חודשים לאחר שחרורו התקבל לקורס טכנאי רנטגן בבית-חולים "קפלן" ושם פגש בחברתו דורית, שעבדה בבית-החולים. העיר עפולה לא שכחה את שחקן הכדורסל הגבוה והמחונן שלה וראשי מועדון "הפועל" פנו אל דובי והציעו לו לחזור לעירו ולקבוצתו. בשנת 1971, אחרי נשואיו עם דורית, עברו השניים לעבוד בבית החולים בעפולה ודובי השתתף במשחקי קבוצתו כשחקן וכמאמן. בשנת 1973 עבר קורס מאמני כדורסל במדרשת וינגייט והחל לאמן את קבוצות הנערים של "הפועל" בעפולה ובקבוצת חפצי-בה. דובי היה בעל מסור למופת, בן אוהב להוריו וידיד נערץ על כל חבריו. הייתה בו הגינות רבה ויושר ונכונות להבין את הזולת. הוא היה מדריך נערץ על חניכיו, וטכנאי מעולה, שרכש מקום נכבד במחלקת הרנטגן של בית החולים. חבריו לעבודה העריצו את הידע המקצועי שלו וחוליו העריכו את גישתו ויחסו החם אליהם. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נשלח דובי עם גדודו לחזית, לאזור מוכר לו היטב, שכן נלחם שם רק שבע שנים קודם לכן. הוא יצא מהבית כשרוחו טובה עליו ובלבו אמונה מלאה בניצחון. הוא השתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים, ובקרב שהתחולל ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), בהסתערות על אזור פירדאן, נתקל הגדוד באש תופת מכל סוגי הנשק. הגדוד השיב מלחמה שערה ובקרב העז נפגע הטנק של דובי והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעפולה. השאיר אחריו אישה ובת (שנולדה אחרי מותו), הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.