בן ביאנקה והרברט (הרי). נולד ביום י"א באייר תשמ"ד (12.5.1984) בבית החולים "בני ציון" שבחיפה. אח לעדי. נקרא על שמו של סבו האהוב. אבי גדל והתחנך בקריית ים. בילדותו למד בבית הספר היסודי "אורים", וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון למדעים ולאמנויות "רודמן". הוא הצטיין במתמטיקה, אך העדיף בשנים אלה להשקיע זמן בעיסוקים אחרים, ולא בלימודים. במהלך שירותו הצבאי הבטיח להשלים את הבגרויות, בשאיפה להמשיך ללימודים אקדמיים. בשעותיו הפנויות אהב אבי לשחק כדורגל בשכונה, להאזין למוזיקה מזרחית, לגלוש בים ולצפות בסרטים ישראליים ישנים. מעל לכול היה נאמן לחברים – אלה היו חלק בלתי נפרד מחייו, ובכל רגע ניסה לרכז ולאחד אותם סביבו. אבי תמיד הסתובב עם חיוך גדול, הרעיף חיבה וחום על כולם ונמנע מוויכוחים. חבריו אומרים כי אהב להיות בתזוזה מתמדת ולבלות, ואילו חברותיו טוענות כי ידע להיות ג'נטלמן ועדין. עוד מעידים החברים כי אבי רדף צדק והיה בעל לב רחב, ועשה ככל יכולתו לסייע לכל הנזקק לעזרה. כדמות דומיננטית היה אבי מוקף בחבריו בכל עת, עמד במרכז ההתרחשויות, והיה הרוח החיה שבחבורה. בלכתו הותיר חלל גדול, וכתוצאה מכך התפרקה קבוצת החברים. אבי תמיד השתדל להפיק את המיטב מכל דבר שעסק בו. הוא אהב את המדינה, ושאיפתו הגדולה ביותר הייתה להימנות עם הלוחמים הקרביים בצה"ל. אלא שאמו, שחששה מאוד לשלומו, העדיפה שלא יסתכן, וסירבה לחתום על הטופס המאשר את שליחתו לשירות קרבי. אבי נכנע ללחציה של אמו ועם גיוסו, ב-27.7.2003, שובץ לחיל האוויר. אך הרצון לשרת כלוחם המשיך לפעם בו, ולאחר שמונה חודשים ומאמצי שכנוע רבים, נעתרה אמו וחתמה בלב כבד על הטופס. אבי היה מאושר עת הצטרף למשמר הגבול. מכאן ואילך שירת כשוטר בפלוגה מ"ד – "חריש", היחידה הצפונית של מג"ב, ולקח חלק בפעילויות בט"ש (ביטחון שוטף) ואחרות. ביחידה הכיר את מי שהייתה חברתו האחרונה והשניים ידעו ימים יפים יחד. לקראת שחרורו התלבט אם לחתום קבע ולהישאר בצבא, או לחזור לאזרחות ולפנות ללימודים. ביום ב' בתמוז תשס"ה (9.7.2005), ארבעה חודשים לפני שחרורו משורות המשטרה ויום לפני יציאה לחופשת הרגילה, נפל אבי בפעילות מבצעית. אבי נשלח לסיור לילי בקו התפר עם שניים מחבריו. במהלך הסיור, בכביש הסרגל, התהפך הג'יפ שבו נסעו, ואבי נהרג במקום. בן עשרים ואחת היה בנופלו. אבי הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין אפק (צור שלום). הותיר הורים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. כתבה עדי לאחיה: "אבי, אחי, יחידי, יקירי. את כאב האובדן לא אוכל לעצור, / אח יקר, אח יחיד… / אותך תמיד אזכור. / ביום, בלילה ובכל שעות היום, / רואה אותך מסתכל בי בחום, / ממקום שכולו אור… / ואולי זאת אני שנמצאת בחושך, / ואתה הוא זה שמאיר לי את הדרך, / ונותן לי את הכוח להמשיך בדרך… / בכל פעם שדמותך עולה בזיכרוני, / בכי מר מציף את גרוני… / פרי חיים שרק התחיל להבשיל, / וכבר היה צריך להפסיק. / זה כל כך לא נתפס, / שאותך אלוהים קטף. / טהור כל כך הגעת לכאן, / וטהור כל כך הלכת מכאן… / פני מלאך ותמימות של ילד, / ילד שידע את החיים להכיל. / תמיד במרכז העניינים, / מוקף בהמון חברים, / מנצל כל רגע בחיים. / כאילו ידע שזמנו כאן קצוב, / ולכן אני יודעת שאתה לא עצוב… / רואה אותך בתמונת הזיכרון שבליבי, / מחייך אליי ואומר: / 'אחותי, אל תבכי… הכול בסדר איתי…' / אבל אתה לא כאן, וזאת עובדה. / עובדת האובדן הקשה לדעת / שבך, אח יקר, יותר לא ניתן לגעת." כתבה שרון פולק: "הכרתי ילד שאהב לצחוק, לשמוע מוזיקה בקולי קולות, והעיקר לכייף עד הסוף. בחור עם חיוך על הפנים שכבש את כל הסובבים. אהב לחיות, אהב לבלות וליהנות, אהב את החיים, ולצחוק תמיד עם החברים. כהרגלו היה מזכיר את "מכבי חיפה", ותמיד היו הצחוקים עליי שאני ה"פועליסטית". תמיד דאג, תמיד עזר, תמיד ידע מתי להתקשר ולעודד, וכמובן להיות חבר אמיתי. הכרתי אדם מקסים שכל השנים היה שם בשבילי, תמיד דאג להחזיר אותי הביתה בשלום, כמו את האחות הקטנה, וידע תמיד איך לעודד אותי ברגעים הקשים. אבי, מקומך שמור לעד בליבי." כתבה מזל פריזיס: "אבי, הפרידה ממך קשה / נותרה בי רק הרגשה / כאב וזיכרונות ששייכים לי / לילד שאהבתי שחקוק בליבי / מהיום הראשון התקבלת בברכה / והפכת לבן אהוב במשפחה / חלקנו רגעים של כאב ושמחה / ונתנו אחד לשני כתף ותמיכה / בריבים מצאנו את שביל הזהב / ודאגנו אחד לשני בכל שלב. / כעת השארת חלל במשפחתנו / אך דמותך תישאר תמיד לנגד עינינו. / ועכשיו: / נשארו רק זיכרונות חקוקים בלב / מעורבים ברגשות של כעס וכאב. / כעס שנלקחת בטרם עת / כעס שאינך איתנו כעת / אך אתה איתנו תישאר לנצח ולעד / אתה מאיתנו חלק בלתי נפרד. / ילד… אהבתי אותך ותמיד אוהב / אזכור אותך תמיד מחייך ושובב…"
