הררי, רמי (אבירם)

בן אילנה ועוזי. נולד ביום י"ב באב תשל"ד (31.8.1974), בצוקי ים. בן הזקונים להוריו ואח למלכה, נמרוד ונועה. רמי נולד כאשר היתה המשפחה בחופשה בישראל, בתקופה בה שירתה בשליחות של משרד החוץ בחוף השנהב. בן שלושה שבועות היה רמי כאשר חזרה המשפחה לחוף השנהב, שם שהה בפעוטון צרפתי-אפריקני ובגן ילדים ישראלי. כשהיה בן שלוש חזרה המשפחה לישראל, לביתה במושב צוקי ים – חבצלת השרון. רמי היה ילד סקרן וערני מאוד. מילדותו הרבה לעיין בספרי אנציקלופדיה והתעניין בתחומים רבים ומגוונים. הוא למד והתחנך בבית-הספר היסודי באביחיל והמשיך בחטיבת הביניים ובבית-הספר התיכון האיזורי "בן גוריון" בעמק חפר, ליד מדרשת רופין. לדברי מחנך בבית-הספר התיכון היה רמי נער שנון. הוא בלט בידע עצום ומעמיק ובהבנה רבה בהיסטוריה, גיאוגרפיה וטבע. מוריו יעדו לו עתיד מזהיר בתחומים אלו. היו לרמי יכולת ניתוח אינטלקטואלית וכושר הבעה בהיר וחד, ובו בזמן, ניחן בחוש הומור מיוחד, אפילו עוקצני לעתים. רמי היה נער קשוב, בן שיחה מרתק, חם ורגיש. נער חביב במיוחד, שתמיד הסביר פנים לסביבתו. רמי אהב מאוד ים, חופים ושחייה. הוא הרבה בקריאה, אהב מוסיקה והתמסר לגידול כלבים. רמי ניחן ביכולת גבוהה ללימוד שפות והספיק לטייל כמעט בכל העולם. בנעוריו, היה פעיל בארגון של צעירי תנועת המושבים. הוא התעניין בפוליטיקה, והעסיק אותו נושא העם היהודי. ראה דברים בבגרות רבה. רמי תכנן לצאת ללימודים אקדמאיים בתחום מדעי המדינה. בשלהי חודש נובמבר 1992, גויס רמי לשירות חובה בצה"ל והוצב לחיל השריון. סיים בהצלחה את מסלול הטירונות, נשלח לקורס קשרים בבית-הספר לשריון והוצב לשרת כקשר בחטיבת טנקים בבקעת הירדן. הוא רכש ידידים, בלט בחוש ההומור המיוחד שלו והשרה סביבו אווירה ידידותית, חמה ונעימה. ביום ח' בסיוון תשנ"ג (27.5.1993), נפל רמי בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב אביחיל. בן תשע עשרה היה במותו. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "רמי הגיע לגדוד חדור מוטיבציה להצליח וללמוד. הוא השתלב היטב בגדוד והיה מקובל על חבריו". שנה לאחר מותו של רמי הוציאה אמו, אילנה הררי-אבירם את ספר השירים "מדרגות לרקיע". שירים כואבים, פשוטים ואנושיים, המבטאים את הכאב והשכול. באחד משיריה כתבה: "…ילדי לא יצחק, לא יבכה,/ לא ידע אשה, לא יאהב,/ לא יהנה ממטעם,/ לא יפרח,/ "ארבע העונות" מתנגנות בלעדיו/ ילדי נח ברחם עץ./ נוגעת – האבן קרה/ אבא מהנהן: "זה אתה/," אני עוד לא מאמינה".