הררי, נמרוד
נמרוד, בן אשרה ויוסף, נולד ביום ב' באלול תשי"ד (31.8.1954) במושב אביחיל. מודי, כפי שכונה מילדותו, היה דור שביעי בארץ ודור שלישי למייסדי כפר-אביחיל. הוא למד בגן-הילדים ובבית- הספר היסודי שבמקום. כותבת הגננת: "לו יכולתי לספר על העתיד הנשקף לנער מבריק זה… מודי הקטן התבלט בתבונה שלו בגן, בשליטה העצמית ובשיקול הדעת שהיה הולם ילד גדול ממנו, ויחד עם זאת יחדו אותו התמימות והטוהר של גיל הילדות… הוא היה הידען הקטן שלנו והתבלט מאוד במחזור שלו". בתפיסתו וקליטתו המהירה, בכישוריו ובהישגיו בלט בכל מקום. טרם מלאו לו י"ג שנים וכבר חיפש אתגרים. למרות שמגיל צעיר הרכיב משקפיים וידע שלטיס לא יכשר, לא ויתר על רעיון הטיסה. עזה הייתה כמיהתו לשחקים ובכל רגע של פנאי קרא והתעניין בנושא. תחילה במשחק ואחר-כך בפעילות ממש. משבגר עבד ולמד טיסה במסגרת אזרחית עד הגיעו לטיסת ה"סולו" הנכספת, אותה עמד לבצע שבועיים לאחר יום-הכיפורים. נתוניו הגופניים בגיל הנערות (קטן קומה לעומת בני גילו), העמידוהו פעמים רבות במבחנים קשים. אך כל קושי כזה היה בחזקת אתגר נוסף. ומכולם יצא וידו על העליונה. מודי בחר ללמוד בפנימייה הצבאית (ליד הגמנסיה "הרצליה") כאשר נימוקו העיקרי: "שם זה מאמץ. שם יש אתגר בלימודים ובאימונים. במסגרת הפנימייה יש התמודדות". הוא סיים בהצלחה מגמת אלקטרוניקה. כותבת מורתו מהגמנסיה: "כתב ידך היה פנינים משובצות… כל-כך נעים היה לקרוא עבודות משלך. ידעת את סוד הצמצום, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כפי שאתה עצמך הנך קטן-גוף, מעט המחזיק את המרובה – רוב חכמה, רוב טוב וכוח רצון, רוב הומור ורוב טובה ואופטימיזם ושמחת חיים. הצביעו עליך כעל הפלא השביעי". ומפקד הפנימייה: "לא קלה הייתה דרכו של נמרוד בפנימייה. בהיותו נמוך מבני גילו, צנום קמעה, מצא עצמו נאבק בתחומים אשר לחבריו קל היה יותר להתמודד עמהם – באימונים צבאיים, בפעילות גופנית ועוד. ברם, עקב סגולותיו האישיות, חוסנו הנפשי כבן כפר וכמי שספג בבית הוריו אווירה ישראלית ואהבת מולדת, נאבק והצליח לתפוס מקום בולט בקרב חבריו לפלוגה, בעיקר בשנים האחרונות להיותו בפנימייה. בנמרוד בלטה במיוחד התכונה אותה שאפנו להקנות לחניכינו והיא – האומץ לומר גלויות ולבקר מעשי מפקדים ומורים, ביקורת בונה ולא ביקורת לשם ביקורת". ומוסיף מפקדו בעת המלחמה: "נמרוד היה חניך שלי בקורס מפקדי טנקים, שאותו סיים בהצטיינות. אחר נשלח לקורס קצינים, שממנו נקרא, ערב יום הכיפורים, אל המלחמה. הוא עזר לי לנהל את הקרבות. כאמור, הכרתיו עוד מתקופת היותו חניך וכבר אז הייתה לי, למען האמת, הערצה מסוימת אליו כאדם וחייל". מבית-הספר לקצינים הביאו, לאחר המלחמה, את עבודותיו כחניך. "כבוד לנו להביא לכם עבודות מצטיינות אלה"… כך אמרו. "מודי – אתה אדם נפלא". "אותך לקחו ממני, אבל את החוויה שהייתה לי בכך שהכרתי אותך, אף אחד לא יקח ממני… אתה כל-כך רגשן ורגיש ועם זאת כל-כך מאופק" – דברי חבר. ומוסיפה חברה: "מתחת למעטה של בחור יהיר וגאה, הסתתרה נשמה פגיעה ורגישה… הוא קלט ונתן חום ואהבה ורגש". בכל יום מעשרת ימי הקרבות, בהם היה בקו הראשון, כתב הביתה גלויה (גם אם היה זה על גבי קרע קרטון מקופסת תחמושת). מעין פקודת-יום, צוואה או משאלה. "תוך ישיבה בטנק, בין התקפה לבלימה… ובעת הפוגת מה מהפגזות". תעודות של בן אוהב ומסור עד כלות הנשמה, למשפחה, לעם ולארץ. ביום ל' בתשרי תשל"ד (26.10.1973) נפל נמרוד בקרב והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות באביחיל. ב"אדמת הקודש" (כך קרא לחול) שיחק בגן הילדים ובה מנוחתו.
