הררי ברגר, דב

בן מאיר וצפורה. נולד ביום ז' בטבת תרע"ז (1.1.1917) בעיר בראמצ'ה אשר בבסרביה. אביו, שעסק במסחר והורה עברית בגמנסיה של הקהילה היהודית, היה ציוני נלהב ונימנה עם הצירים הבולטים בכינוסים האזוריים של ההסתדרות הציונית. אוירת-הבית היתה רוויה תרבות עברית ואהבת-ציון. בגיל ארבע בערך נתיתם מאביו ומאז היה עול-הפרנסה על כתפי-האם, רופאת-שיניים לפי מקצועה. הרצון העז ללימודים ניכר בו מגיל רך, ובשעה שאחותו החלה ללמוד, לא חדל דוב מלהפציר ולבקש, כי יאפשרו גם לו ללמוד; ולפי עצת-מורה נתקבל לבית-הספר כתלמיד שלא מן המניין. עד-מהרה היה מן המצטיינים בחבורתו. בחזרו הביתה מבית-הספר היה מקבל שעורים פרטיים בעברית. שילדותו עברה עליו מתוך בדידות מרובה וקריאה לאין סוף. בגיל עשר עבר לאקרמן, שם התגורר בבית-דודו, ובהיותו בן י"א התחיל לומד בגמנסיה "תרבות" ובאותו פרק זמן עמד גם בבחינות הממשלתיות וקיבל סטיפנדיה. שנות-הניתוק מבית-אמו הכשירוהו לחיים עצמאיים ואחראיים. בגיל ט"ו, במאי 1932, עלה לארץ יחד עם אמו ואחותו, וכן התחילו מתגשמים כל המאוויים שהעמיקו שורש בנפשו. חבלי-הקליטה בארץ היו קשים ומרים. האם נאלצה לעבוד במשק-בית והוא עצמו עבד במוסך. עד-מהרה הצטרף ל"הנוער העובד" והחל להראות את פעילותו הציבורית בהיבחרו לוועד-הסניף ומייד לאחר זאת – למזכירות. בשנת 1934 הצטרף ל"הגנה" ועבר מ"הנוער העובד" ל"הבחרות הסוציאליסטית", זו המשמרת הצעירה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל. בשנות-המאורעות של תרצ"ו-תרצ"ט נשלח מדי-פעם מטעם ה"הגנה" לאזורי-הדרום והצפון כדי לאמן צעירים בדרכי-התגוננות. נבחר כחבר המרכז של "הבחרות הסוציאליסטית" בשנת 1937 והיה מדריך למופת בקבוצות חינוכיות. בשנה שלאחריה (1938) היה בין יוזמיו ומארגניו של מחנה-עבודה מטעם "הבחרות" ומבין חברי מחנה זה הצליח ליצור גרעין התישבותי. לגרעין זה, אשר דוב גיבש לקיבוץ, הצטרף גם הוא בשנת ;1939 תחילה חנו החברים במגדיאל אך באותה שנה עלו ליערות-הכרמל ושם הקימו את קיבוץ בית-אורן. בראשית 1940 היה למזכיר הארצי של "הבחרות" אך בפרוץ מלחמת-העולם השניה, כשניתן הצו מטעם הסוכנות היהודית, החליט להצטרף לשורות הצבא הבריטי והתגייס. התנועה אמנם רצתה לעכבו ממעשה זה אולם הוא ראה את הקריאה כצו-השעה וכדי להעמיד את חבריו בפני עובדה נרשם בלשכת-הגיוס הבריטית ולא בלשכת-הסוכנות; זה היה במאי 1941. נפשו לא ידעה שלוה גם בשורות-הצבא, כי ההדים שהגיעו אליו מיהדות-אירופה, שנכבשה בידי היטלר, גזלו את מנוחתו והוא חיפש דרך להיחלץ לתפקיד שהשעה דרשה ממנו. בסוף 1942, איפוא, כשהגיעו בשורות-הזוועה הראשונות מן הגולה, והוא אז חייל בחיל-התותחנים בחיפה, עלתה בלבו המחשבה על צנחנות ואז עבר אימוני-צניחה בארץ ובמאי 1944 עבר קורס מיוחד בקהיר – ומה מאושר היה בצאתו עם חבריו הצנחנים לאירופה באותה שנה. הוא פעל בשליחות מיוחדת גם ברומניה. כשהוחזרו הצנחנים לבתיהם כתום-המלחמה הורשה לו להישאר שם כמתורגמן וכאלחוטאי במפקדה הבריטית אשר מתפקידה היה לפקח על ביצוע הסכם שביתת-הנשק; אך את כל זמנו החפשי הקדיש בסתר לענייני-עליה, הקמת התנועה הציונית, "החלוץ" וכיוצא באלה ללא הגבלת עצמו במסגרת-תנועתו. בין שאר פעולותיו שם הוציא עשרות ספרים וחוברות-הסברה בשפה הרומנית על תולדות-הציונות, תנועת-הפועלים בארץ, ההתישבות, המאבק הפוליטי ועוד. ביוני 1946 חזר הביתה לחבריו ולתנועתו. באותה שנה נשא אשה והקים את ביתו בקיבוץ בית-אורן. בפרוץ מלחמת-הקוממיות גויס לצה"ל ועסק בענייני-תרבות בניגוד לרצונו להימצא ביחידה קרבית. הצטרף לצבא-הקבע, הגיע לדרגת סגן-אלוף ובשנת 1952 עבר קורס מיוחד. עם סיום הקורס ייסד את בית-הספר הגבוה למדעי-המדינה בירושלים ועמד בראשו. בכוח אישיותו היה מחזיק את אנשיו בכוננות כדי לפעול לשם ענייננו המשותף: לא על-ידי פקודות בלבד, כי אם מתוך שכנוע והבהרת המטרה. דוב גילה אומץ-לב שהיה למופת לאנשיו אשר אהבוהו. הוא השכיל בתכנון כל מבצע לכל פרטיו ודקדוקיו ללא שמץ של שררה ושלטון. הוא הכיר את אנשיו והלך-נפשם והתעניין בבעיותיהם האישיות, בדאגותיהם ובצרותיהם. איש-רעים נלבב היה, איש הספר, המחשבה, הנימוסים, נעים-הליכות-ושיחה. בכל פרשת-חייו התבלטו בו נאמנותו ומסירותו לכל אשר פעל. ביום כ"ח בתמוז תשי"ד (29.7.1954) נפל במילוי תפקידו בקיבוץ-מעגן; היה זה בעצרת שנערכה לזכר צנחני-ההצלה שפעלו בשליחות באירופה בימי מלחמת-העולם השניה. בשעת הטקס התרסק אוירון שהנמיך טוס וכתוצאה מכך מצא דוב את מותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. הניח אשה ובן; בתו נולדה כארבעה חדשים אחרי נפלו. ב"שלושים" הופיע עלון-הגדוד ובו כמה רשימות עליו ולזכרו. במלאת שלוש שנים לנפלו הוציאו חבריו ומוקיריו קובץ לזכרו הכולל ממכתביו, מיומנו ואף פרקים מרשימותיו. בשנת 1963 הונצח על-ידי עיריית רמת-גן בקראה רחוב באחת משכונותיה על-שמו. אמו תרמה פרס לשמו ולזכרו המוענק שנה שנה באוניברסיטה העברית בירושלים לתלמיד המצטיין במדעי-החברה. עם חנוכת חדר-הזכרון ב"היכל הכרמל" שבבית-אורן ביולי 1964 הוצאה חוברת "לזכרם" ובה מוקדש עמוד לזכרו וכמה רשימות לזכר עוד שניים, שחייהם קופדו בעצרת-הזכרון במעגן. כן נחרת שמו על מצבת-הזכרון שהוקמה ב"בית-הצנחן" והוקדש עמוד לזכרו בחוברת "אשר צנחו אל עמם", שהוציא קיבוץ מעגן ומחלקת-ההסברה של הסוכנות היהודית לישראל.