הרץ, רוני (קישי)

בן איירין ונפתלי, נולד ביום ט"ז בשבט תש"ך (14.2.1960) ברמת שאול שבחיפה. בשכונה זו גדל, מוקף חברים והרבה בעלי-חיים. למד בבית-הספר היסודי "רמות", בתיכון "ליאו בק" והשלים את לימודיו התיכוניים במגמת אלקטרוניקה ב"בסמת". קישי התגייס לצה"ל באוקטובר 1978 והתנדב לקורס טיס, שאותו סיים בנובמבר 1980. ביום י"ז אלול תשמ"א (15.9.1981) חזר לבסיס, כשהוא רכוב מאחור על אופנועו של חברו לטייסת, אייל עוז, שאצלו התארח קישי לצורך שיפוץ סירת "קטמרן" שהשניים רכשו. ליד צומת סגולה התנגש האופנוע ברכב שבא ממול ושניהם נפצעו אנושות, הובאו לבית-חולים אך נפטרו לאחר שעות מספר. רוני הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. עוד בהיותו ילד קטן נהג קישי לאסוף כל בעל-חיים שנזקק לטיפול או סתם לאהבה. הוא אהב כל יצור חי וידע להדביק באהבה זו את הסובבים אותו. אפילו חלזונות שפשטו על הגינה לא השליך לפח אלא אספם והניחם בשדה הפתוח. פרת-משה-רבנו עייפה ורטובה, שנחתה על גלשנו בלב ים הובאה בזהירות לחוף מבטחים. קישי סיגל לעצמו אורח-חיים צמחוני כדי לא לפגוע בבעלי-חיים, וגם לאחר הגיוס המשיך בכך. בתום כל טיסה נהג להסיר מייד את נעליו (העשויות עור), ובמקום חגורת עור השתמש בחבל. חבריו לקורס התלוצצו שהוא יהיה טייס הקרב הראשון שיהיה צמחוני ופציפיסט. אהבתו לבעלי-חיים הביאה אותו לא אחת לעימות עם מפקדיו, שעה שניסה להגן על חיות הבסיס מהשמדה. אהבתו הגדולה הייתה הים, ובעיקר צלילה, שיט וגלישה. במיוחד התחבב עליו הים האדום ויותר מכל דהב, לשם נסע בכל הזדמנות במכוניתו הישנה, ה"עגלה", כשהיא עמוסה גלשני רוח, ציוד צלילה, חברים וכלבים. ערב מותו ניקה יחד עם חברו את סירת הקטמרן אותה רכשו ובדרכם חזרה למחנה על האופנוע, נספו. קישי אהב מוסיקה ובכל הזדמנות סידר לעצמו תנאים להאזין לה. אפילו באוהל התקין מערכת סטריאו מאולתרת והרגיל גם את חבריו להאזין לקוקטייל של פינק פלויד וויוולדי. קישי קיבל חליל-צד, ובהתלהבות טיפוסית לו, בהדרכת ממ"סניק בטייסת, החל ללמוד לנגן בו – נגינה שנקטעה באיבה. היה לו כשרון טכני טבעי, משולב בידע שרכש בבית ובבית-הספר. לא היה מכשיר שלא הצליח לתקנו או להסב אותו לשימוש אחר. חדרו היה גדוש בדוגמאות לכך. דע לך, היה אומר, שמגבר או פטיפון, גם לאחר ששבקו ולא יצליחו עוד לשימושם המקורי – אפשר לעשות מהם מצנם, מייבש-שיער וכדומה. כתבה אמו של אחד מחבריו: "…לא בכול יום מופיע בחור בביתנו הכובש בצורה כזו את לב כולם. הפשטות, הלבביות, הפתיחות, סגנון השיחה ותוכנה, היחפנות, הרצינות והצחוק. מייד היינו כולנו מאוהבים בו. הוא הפך לחלק מחיינו. קשה לומר כמה הוסיף ותרם לשיקומו של בננו אחרי שהודח מקורס טיס. החברות ביניהם הייתה כה אמיתית וכנה, בלי שום הצטעצעות במילים. הכול בא אצלו באופן ישיר מן הלב. לב ישר, שכל ישר, אדם שנפלא לחיות במחיצתו". ואמר יניב, החבר שליווהו מילדות: "הוא (קישי) היה רוצה לומר לנו רק דבר אחד – שנאהב אחד את השני – זה כל כך, כל כך פשוט". ואמרה אימא: "לו ניתנה לנו הברירה לשכוח כל שהיה, ועם השכחה לאבד את הכאב הנורא או לזכור – היינו בוחרים לזכור שזכינו שהיה לנו בן ואח וחבר שכזה". מילים אינן יכולות לעולם להעביר, את מה שההיכרות הבלתי אמצעית עושה בקלות – בפרט לא כשמדובר בלהכיר אדם נפלא. וקישי היה אדם נפלא. התחבב בקלות ובמהירות על כל מי שזכה להכירו.