בן רעיה ומאיר ז"ל, נולד ביום י"ז באב תשט"ז (25.7.1956) בירושלים. גוני למד בבית-ספר יסודי על-שם יוסף לוריא. בשנת 1967, הוא נסע עם הוריו לשליחות בשבדיה, ולמד שם בבית-הספר היהודי בשטוקהולם. השנים שעשה בחו"ל הרחיבו את אופקיו של גוני. הוא הכיר ארצות זרות, הסתגל לצורת חיים שונה, למד ליהנות מסוגי בילוי אותם לא פגש בארץ, כמו רכיבה על סוסים וספורט חורף. היו אלו שנים לא קלות עבורו אך מעשירות מאוד. כשחזר לארץ, המשיך גוני את לימודיו ב"תיכון ליד האוניברסיטה". בשנת 1972, נהרג אביו בתאונת דרכים, וגוני בן 16 שנים. את לימודיו הוא סיים במגמה הריאלית. כנער היה גוני תמיד עסוק במשהו. הוא חיפש מסגרות, שיאפשרו לו למצות את הרעיונות שהאמין בהם, את הצורך בידידות, ואת האפשרות להנהיג. הוא היה חניך, מדריך וראש גדוד בשבט "מודיעין" בצופי ירושלים. בן 15 שנים היה גוני, כשעבר קורס מ"כים בגדנ"ע. הוא שיחק כדורסל, והשתתף כנגן חצוצרה בתזמורת ירושלים. בהיותו בכיתה י"ב, התנדב גוני לעבוד כאלונקאי בהדסה בזמן מלחמת יום-הכיפורים. זה היה מפגשו הקשה הראשון עם המלחמה, ובעקבותיו הוא עזב את גרעין הנח"ל – שהיה חבר בו – והחליט להתנדב לאחת הסיירות. גוני גויס לצה"ל בנובמבר 1974, והתנדב לחטיבת גולני. לאחר הטירונות הרגילה הוא התנדב לסיירת, עשה בה את המסלול הרגיל וב-1976 סיים את הכשרתו בקורס קצינים. לאחר הקורס חזר גוני לחטיבה בתפקיד מפקד מחלקה באחד הגדודים. בעת מיבצע ליטני, הוא כבר היה מפקד פלוגה, ואחרי כן התמנה לקצין מבצעים של החטיבה. בשנת 1980, כשהוא בן 24 שנים בלבד, זכה גוני לפקד על הסיירת שבה החל כטירון והועלה לדרגת רב-סרן. רב-אלוף במילואים רפאל איתן סיפר על גוני בראיון עיתונאי: "אני הכרתי את גוני כשנהיה למפקד הסיירת. ידעתי עליו גם קודם, אבל לא הייתה היכרות של ממש. מצידי היה אמון כמעט מוחלט ביכולתו שלו כמפקד, כמנהיג וכבן אדם. היחס שלי כלפיו היה יוצא דופן בהשוואה לאחרים, ואמת-המידה שלי הייתה היכולת שלו לתפקד והמקובלות שלו על החיילים. הצורה שדיבר והסביר לחיילים או הצורה שהיה מתוחקר לאחר המעשה. לדעתי היה לוחם לדוגמה. מנהיגות, דוגמה אישית, אומץ לב, ידע מקצועי טוב מאוד, מקובל על בני אדם. "הוא היה יכול להתקדם בצבא בלי שום הפרעות… היה יכול להיות מח"ט גולני בקלות. מספיק לי לראות איך אנשים מתנהגים, איך הם מקבלים את המפקדים שלהם. אני רואה את ההתנהגות של החיילים, את האמון שהמפקדים משרים עליהם. שמעתי שהוא היה לוחם טוב ואמיץ וקצין טוב. ראיתי שהדיווחים עליו מתאימים למציאות, אולי אפילו לא משקפים לגמרי את הרמה האמיתית שלו. להשתייך לסיירת ולפקד על הסיירת, על אחת כמה וכמה, זה כבוד שכמעט אין שני לו". נאמר על גוני, שלימד את הסיירת ועיצב את החיילים. הוא לא היה "נחמד מקצועי", כזה שבא לקראת פקודיו ועושה הכול לזכות באהדתם. היה חשוב לו שיעריכו אותו, אך הוא רכש את ההערכה הזו בדרכו הבלתי מתפשרת. חייליו מעידים עליו, שהיה פתוח להצעות ולשיפורים, ואף ביקש לשמוע דברי ביקורת על דרך פעולתו. אולם, בשלב כלשהו היה הוא הפוסק האחרון, המחליט והקובע, כיאה למפקד. בהדרגה רכש את אמונם של החיילים ואת הערכתם הבלתי מסויגת. חיילי הסיירת ומפקדיה הם אנשים חושבים, בעלי כושר ניתוח גבוה. ואנשים כאלה הם שהלכו אחריו מתוך אמונה מוחלטת, מה שמעיד בהכרח על אופיו. אביגדור קהלני, שהיה מפקד אוגדה והכיר את גוני בזמן שהתרחשו מהומות הדרוזים ברמת הגולן, סיפר שהסיירת הייתה כ"מין סמל שהלך אחרי אדם אחד, אחרי גוני. ובכל מקום שאלו מה גוני אומר, מה גוני עושה, מה גוני החליט". גוני אהב את הצבא, והאמין במה שהוע עושה בו. למרות זאת, כאשר סיים את תפקידו כמפקד הסיירת, במאי 1982, הוא החליט לעזוב את הצבא ולפנות ללימודי חקלאות. חלומו הגדול היה להיות בעל משק במושב, ואם אפשר לשלב את חיי הצבא בחיים חקלאיים. הוא התקבל ללימודים בפקולטה לחקלאות, ותכנן טיול לארצות-הברית עד לתחילת שנת הלימודים. ביום שישי, ה4- ביוני, חגג גוני בביתו מסיבת שחרור עד אור הבוקר. כששמע למחרת על החלטת הממשלה להיכנס ללבנון, טלפן לאביגדור קהלני וביקש להשתלב בלחימה. על סיירת גולני הוטל לכבוש את הבופור, וגוני ביקש לפקד על הקרב, שלקראתו הכין והכשיר את חייליו תקופה ארוכה כל כך. הוא הצטרף לכוח הסמח"ט, וכששמע על פציעת מפקד הסיירת החדש, לקח נגמ"ש ודהר דרך כפר מחבלים שלא טוהר כדי לחבור ליחידה. בדרך התהפך הנגמ"ש, וגוני רץ ברגל דרך הכפר עד שפגש בלוחמים. אחרי ארגון מחודש, הוא הוביל את הסיירת לקרב. במשך שעות נלחמו הוא ופקודיו במוצבים ובתעלות, עד שנכבש המבצר. גוני נפל במהלך טיהור התעלה האחרונה במוצב הבופור. על חלקו בקרב הוא קיבל צל"ש. ביום ט"ז בסיוון תשמ"ב (6.6.1982) נפל גוני בקרב על הבופור, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל. הוא השאיר אחריו אם, אח ושתי אחיות. בני משפחתו וכל אוהביו הנציחו את זכרו בספרי שירה, בכתבות, בשירי זמר, בריאיונות ובהקמת אולם על-שמו בשבט "צופי מודיעין" בירושלים. חבריו מוסיפים לחיות עם זכרו, ולדבריהם, הם נושאים אותו עמם גם אל בני זוגם ואל ילדיהם. הוא נמצא בליבות כל מכריו. סגן מפקד חטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון וחברו הטוב של גוני העלה קווים לדמותו: "גוני היה אחד המפקדים הצעירים והמוכשרים, הדינמיים והמבטיחים אשר צמחו לחטיבה בתקופתנו. לגבי, אישית, היה ונותר אחד הקצינים היותר טובים שאני פגשתי. הכרתיו לפני שנעשה מ"פ ועד מותו. בעיני הוא היה צבר גאה אוהב הארץ. אני יכול רק לנחש מה היה חושב על מלחמה זו. אבל בדבר אחד אני בטוח, הוא לא היה נוהג אחרת מכפי שנהג. הוא היה מצטרף שנית וללא היסוס (למרות שלא חויב), כועס על שלא הודיעו והזעיקו אותו קודם, ומרעיש עולמות, למרות שבעצם הוא שוחרר. הוא לא היה יכול לנהוג אחרת. לחצות כפר שלא טוהר, להתהפך עם הנגמ"ש ולהמשיך בריצה עד לחבירה עם היחידה – זה גוני. אלה שהכירוהו ידעו שההתנדבות, ההליכה בראש, האחריות לחיילים ולתפקיד, המסירות, אופיו, חינוכו והדברים שהאמין בהם, לא היו מאפשרים לו לנהוג בצורה שונה גם לו רצה. ולכן גוני נפל על מה שהאמין. הוא היה מאלה שצריכים לעצור אותם, ולא לדחוף אותם. ביחסו עם החיילים היה קפדן, לא קפדנות מתוך אטימות והתנשאות שבשררה, אלא מתוך אמונה שמוטב למפקד יחידה להקפיד בקטנה כבגדולה. הוא לא אהב להתפשר בצבא, לא עם עצמו ולא עם אחרים. זה לא קל לזכות באמונם של חיילים, והוא זכה. בשם חבריו ומפקדיו, מן הראוי שידעו כולם: גוני פעל, נלחם ונפל על ברכי מה שגודל".
