fbpx
הס, עודד (‘עודי’)

הס, עודד (‘עודי’)


בן רפאל ודבורה. נולד ביום כ' בכסלו תשי"ד (27.11.1953) בקבוצת בארות-יצחק. כשהיה בן שנתיים, עזבו ההורים את המשק ועשו שנתיים במוסד החינוכי 'ימין-אורד', ולאחר-מכן עברו לישיבת- קבע בקרית-שמואל, השכונה הדתית שליד חיפה. עודד למד בבית- הספר הממלכתי-דתי שבמקום. היה תלמיד חרוץ, שקט וממושמע, לדעת מוריו אף שקט מדי. בבית-הספר גילה עניין בטבע, בחי ובצומח והשתתף בכל הטיולים ומחנות-הקיץ של תנועת 'בני- עקיבא'. את הבית הקיף שטח-אדמה, ועודד התמסר כל-כולו לטיפול בגינה ולגידול פרחים. במשך השנים הפך עיסוק זה לתחביב ועורר בו את השאיפה להיות חקלאי בבוא היום. אם-זאת, לא ויתר על לימודים תיכוניים וסיים בהצלחה רבה את בית-הספר 'יבנה' שבחיפה – במגמה הומניסטית-כללית. אחרי מלחמת ששת-הימים הרבה עודד לטייל ברחבי-הארץ, ובמיוחד בגולן. בטיולים אלה באה על סיפוקה אהבתו העזה לטבע. הוא תר תמיד אחרי מסלולים לא מוכרים. לא את החברה חיפש בטיולים אלא את הטבע עצמו. לעודד היה מגע קרוב עם הסביבה החילונית, עם-זאת לא התבולל בתוכה. קיים את המצוות בנאמנות – מתוך רצון פנימי ולא עקב כפייה חברתית. היה סמל הפשטות, הענוה וההסתפקות במועט. היו בו מתכונות הכנות והיושר במידה מפליאה. על תכונות אלו, כמו על קיום המצוות, שמר בכל המצבים, גם בתנאי- הלחץ בצבא ובשדה הקרב. על סף גיוסו לצה"ל בפברואר 1972, החליט עודד להתנדב ל'סיירת שקד'. אך כיון שאז בוטל המחזור של יחידה זו, התנדב לחטיבת גולני. סיים את הטירונות כחניך מחלקתי מצטיין, עבר קורס-מ"כים והוצב להדרכה. היה מדריך קפדן וגם מצא מסילות אל לב חניכיו. אולם, הוא לא מצא סיפוק בעבודה זו וביקש להיקלט ביחידה לוחמת. זמן קצר לפני מלחמת יום- הכיפורים הגיע ל'גדוד הבוקעים הראשון'. בשורותיו השתתף בקרב הבלימה, בפריצה אל מעבר לקו הסגול, בכיבוש המובלעת, וכן בכיבוש החרמון, שכידוע היה מן הקרבות האכזריים ביותר במלחמה. בקרב זה נפצע בראשו ואושפז בבית-החולים בצפת. עוד קודם שהפצע הגליד, התעקש עודד לחזור ליחידתו להשתלב שוב בחיי הגדוד. כותב מפקד-הגדוד שלו: "עודד חזר לחרמון בחורף לתקופת התעסוקה, והתמנה כסמל- מחלקה. מינוי זה היה טבעי, שכן עודד התבלט מכל המ"כים במחלקה בבגרותו, במידת האחריות, הנכונות והמסירות שגילה לכל תפקיד שהוטל עליו, בדאגה לאנשים שבאחריותו וביכולת הצבאית, הן כלוחם והן כמפקד. לפיכך, גם הוטלו עליו מדי פעם תפקידים, המוטלים על קצינים בלבד. אחד התפקידים האלה – לצפות בעת ההפגזה לאיתור מקורות האש של האויב ולנסות לפגוע בהם באש כוחותינו – תפקיד המוטל על קצינים בלבד. בגלל הסיכון שבו, בגלל האומץ שהוא מחייב ובגלל האחריות שבו. וכאשר המ"מ היה אותו יום בסיור תצפית במקום אחר, הוטל התפקיד על עודד בידיעה שזה יהיה בסדר". מעידים חבריו, אחים לנשק: "בעיני כל החיילים הוא סימל את הרצינות, את האחריות, כאשר צריך היה לבצע עבודה הוא היה תמיד ראשון העושים, ולאחר-מכן הצטרפו החיילים האחרים. כשישבנו במוצב 'הפיתולים' בחרמון, אך לעתים רחוקות ראיתיו נח על מיטתו. או שהיה מפנה את הפתח מהשלג הבלתי-פוסק, או שהיה מנקה את הנשק ואת העמדה. במלחמת- ההתשה, באותו בונקר צר-ממדים ובתנאי-מגורים צפופים ביותר, הצליח לארגן את המקום ולהופכו לנקי ומסודר". זמן קצר לפני תום מלחמת יום הכיפורים – והוא אז מוסיף למלא את תפקידו הקשה והמסוכן של החזקה בעמדה תל-אל-מאל ברמת-הגולן – נפגע עודד מאש האויב הסורי. ביום ג' בסיון תשל"ד (24.5.1974) נפל עודד בקרב. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. המשפחה הנציחה את זכרו ספר-תורה בבית-הכנסת של 'בני עקיבא' שבקרית-שמואל. כן הוציאה אלבום-זיכרון שיש בו, בצד דברי הערכה ותמונות, גם דברי תורה והגות.  

דילוג לתוכן