המאירי, אברהם (“אברמי”)

בן אלימלך ומרים. נולד ביום העצמאות הוא ה' באייר תש"ט (4.5.1949) ביבנאל. כשהגיע לגיל הלימודים התחיל ללמוד בבית הספר היסודי שם ולאחר שסיים את לימודיו בו למד בבית הספר התיכון בטבריה. לצה"ל גויס באוגוסט 1967. מטבעו היה שקט וממושמע ונתחבב על כל חבריו. חבריו סיפרו כי אברהם מצא סיפוק רב משירותו הצבאי. אמנם התנאים ביחידה הקרבית היו קשים והחופשות היו קצרות, ובכל זאת היה גאה בהשתייכותו לאותה יחידה ועל מבצעיה. אך הוא לא הספיק לתת את מלוא שירות החובה שלו, כי ביום י' באלול תשכ"ח (3.9.1968) עלה הקומנדקר, אשר בו נסע, על מוקש וכך מצא את מותו בשעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ביבניאל. מעניין לציין את רוח ההתנדבות שפעמה בו – והעובדה הבאה תוכיח: יומיים לפני נפלו הופיע בבנק הדם שביבניאל וביקש לתרום דם לפני שיחזור ליחידתו. הרופא המקומי, אשר היטיב להכיר את אברהם ואת תפקידו ביחידה הקרבית, יעץ לו להימנע מכך באמרו: "שמור על כוחותיך, בחור!" אך אברהם התעקש ועמד על שלו. במכתב תנחומיו למשפחה כתב מפקד היחידה בין שאר הדברים: "בנכם היה אחד מוותיקי היחידה, לא חת מביצוע תפקידו וימים ולילות עשה במשמר המולדת. רק בזכות בחורים אלה יושבים אנו בשקט ובבטחה בביתנו וממשיכים את חיינו". היחידה שבה שירת הוציאה חוברת לזכרו. בכרך ד' של "גוילי אש", ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.