הלפרין, בצלאל (“צאלי”)

בנם-בכורם של דוב ושושנה, מוותיקי קיבוץ עמיר. נולד ביום כ"ו במרחשון תש"ח (9.11.1947) בקיבוץ. ראשית ילדותו טבועה בחותם מלחמת הקוממיות וכאשר מלאו לו שמונה חודשים פונה מן המשק הנצור יחד עם שאר חברי הקיבוץ; הם יצאו לקרית חיים ולאחר מכן לחדרה. הוא היה ילד עירני ופעלתן, רגיש לצער הזולת וכאשר גדל במקצת ניכר בו חוש צדק. תמיד היה מוכן לעזור לזולתו, כאב את כאבו ורב את ריבו, כאשר תחושתו הילדותית אמרה לו כי עוול נעשה לחבר. הוא היה מנהיג חבריו ולא זכור להם שהוא ניצל לרעה סגולה זו. הצטיין בלימודיו ולא התיהר בידיעותיו אשר ספג מן ההורים וקלט מן הקריאה, בה היה שקוע מתוך חיפוש תשובות לשאלות שעמדו בפניו. את זמנו היה מחלק בין הלימודים בבית הספר, הפעילות בחברת הנוער וההדרכה בתנועה ב"קן" של "השומר הצעיר" שבמקום – ובכל תחום היה מתבלט במסירותו, בגישתו הרצינית ובפעילותו היוזמת. היה נעים הליכות ובעל מחשבה בהירה וביקרתית. חבריו ראו אותו כסמל היושר והמצפון. הוא לא היה מקבל איזה דעה או רעיון כתורה מסיני והשקפותיו בשאלות עולם וחברה, קיבוץ ויחסי אנוש שהיה משמיע היו כובשות בכוח המוסרי שבהן את לבות שומעיו גם בכיתה, וגם בחברת רעיו – ולאחר מכן בין חבריו לנשק, כי משקל של הכרעה היה להן וסיכום. בצלאל למד במוסד החינוכי שבגליל העליון ומשנות לימודיו האחרונות התקשר לענף של מטע הנשירים. הוא אהב את העבודה ובשטח החקלאות ראה את עתידו. עליו אפשר היה לסמוך אף על פי שהיה אך נער שמו סימל את ההספק בעבודה ואת האחריות בביצועה. את המוסד סיים בקיץ 1966 ולאחר קיץ גדוש עבודה בקטיף התפוחים גויס לצה"ל. זה היה בנובמבר 1966. הוא הוצב לחיל השריון. כנהג טנק שירת במלחמת ששת הימים ומכתביו הרבים למשפחה לחברים. שבאו בתדירות מפליאה תיארו נאמנה את ימי הכוננות במאי 1967, והם, על פרטיהם הקטנים והבלתי חשובים, לכאורה, משקיפים את הלך הרוח של הלוחמים שעמדו לצאת לקרב. בהם ניתנה ארשת של צפייה דרוכה אך חדורת הכרה כי ההכרח לא יגונה וכל אשר יוטל יבוצע במלוא המסירות והנאמנות. טבילת האש הגדולה של בצלאל במלחמת ששת הימים היתה בציר רפיח – אל-עריש במיתחם ג'ירדי. הוא לחם כנהג טנק. לאחר מכן יצא לקורס קצינים והמשכו היה בקו התעלה כמפקד על מחלקת טנקים. התקופה האחרונה בחייו היתה תקופה של מבחן ארוך ללא הפוגות, מבחן צבאי ואנושי שבו הגיעו כל סגולות אישיותו לבשילות ולבגרות. ערכי הקיבוץ וערכי צה"ל נתמזגו בבצלאל לשלמות הרמונית. הוא ידע להטיל את סמכותו על פקודיו בלי שתיווצר כל מחיצה בינו לבינם -ועל כך אהבו אותו. הוא דאג לחייליו ועשה את "העבודה השחורה" אתם יחד, אף כי זה לא היה מתפקידו; הוא היה משבץ את עצמו בשמירה בכל מקום בלתי נוח, שמפקד פטור ממנה. הוא וביתו קיבוצו, הוא ומשפחתו היוו מסכת מלאה חמימות אנושית והמכתבים המרובים והחופשות הקצרות בבית נתנו ביטוי לעולמו הפנימי העשיר, השוחר טוב והרואה כל דבר וכל אדם בעין אוהבת. הוא האמין בעתיד האנושות ובעולם טוב יותר אשר בידי אדם להגשימו. איש ההגיון היה שהקדים מחשבה למעשה – ובכל זאת ידע לאזן את הגיונו עם עולמו הרגשי. הוא ידע להתעניין בקיבוץ ובמשק וסיוריו בשדות ובענפיהם בשעות חופשה והשאלות המרובות במכתביו – כל אלה נבעו ממקור אחד: האהבה לנוף הטבע ולנוף האנושי של המקום. כשם שההגיון והרגש חברו בו יחדיו כן חיו בו בשלום ובהשלמה ההגות והרצינות עם בת השחוק השובבית – כי הוא ידע להיות עליז. אך עוד הוא בשירות חובה נפצע בצלאל מכדור צלף באיזור האגם המר; הוא עסק אז באבטוח עובדים וטרקטורים שעבדו בביצור קו התעלה. זה היה לאחר פעילות מצרית בלתי פוסקת במשך שבועות – ולאחר לילה שקט ראשון, בו נדמה היה כי הנה באה הפוגה כלשהי. במשך שלושה ימים אחרי היפצעו נאבק בצלאל על חייו בבית החולים בבאר שבע כשהוא מחוסר הכרה וביום כ"ח באדר תשכ"ט (17.3.1969) מת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוצו. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. מפקד יחידתו כתב להוריו במכתב התנחומים בין השאר: "בנכם נפצע פצעי מוות על ידי צלף מצרי בזמן שהיה עסוק באבטחת עובדים וטרקטורים שעסקו בביצור קו התעלה – ביצורים ומקלטים שתפקידם העיקרי הוא לשמור על חיי אדם; ודווקא הוא, שעסק באבטחת אותם עובדים חשופים, נפגע. הוא היה תחת פיקודי כשמונה חודשים מאז היותו קצין וכבר מראשית דרכו ראיתי בו אדם וקצין הנכון לכל אשר יידרש ממנו ויחד עם זאת בוחן בשיקול דעת ובבגרות את אשר הוטל עליו. הוא ידע להעריך נכונה את כובד אחריותו – אחריות לכל אדם. לאחר שנפגע שוחחתי עם אנשיו וידעתי כי הוא השכיל לקנות את לבם על ידי דאגה, הכוונה ומנהיגות נכונה. אך לא שיערתי מה גדולה היתה המכה בשבילם. הוא, אשר כל כך חרד להם, נפגע, והם כאילו נשארו מיותמים. רבה היתה האהבה אליו בחייו על ידי פקודיו ומפקדיו". קיבוץ עמיר הוציא חוברת לזכרו בשם "צאלי" במלאת שנה לנפלו. בחוברת שקיבוץ עמיר הוציא לאור על חנניה אלפרט שנפל במלחמת ששת הימים, נמצאת כתבה עליו.