הלפרין, אריה (לובה)

בן שרה ומיכאל. נולד בשנת תרנ"ח (1898) בעיר סמולנסק שברוסיה כמובא ב"אבי מיכאל הלפרן", ספרו של אריה ירמיהו (ירמה), "לעתים היינו רואים את הורינו שקועים בשיחה מעמיקה על אמונות ודעות או רכונים על לוח שח-מט". בבית ההורים ספג הנער תרבות כללית וגם מערכי המסורת היהודית וחיבת ציון. בני המשפחה היו יוצאים לטיולים מחוץ לעירם, מבקרים בתיאטראות ומרבים בקריאת ספרים. אריה היה תלמיד שזכה לציונים טובים, בריא בגופו וברוחו ומעורה בחיי בית-ספרו. כעדותו של אחיו בספרו "הוא היה ספורטאי, הצטיין בשחיה, רכיבה, התעמלות על מכשירים ועוד. עשוי היה ללא חת ואת אומץ-לבו ונכונות ההקרבה שלו ירש מאמו ומאביו גם יחד. הוא היה מלא חלומות ורעיונות, ואהב לבלות שעות רצופות בהרהורים או בוויכוחים עם אמו על נושאים העומדים ברומו של עולם. מאמא ירש נפש עדינה ורגישה. הוא ניחן בכשרון מיוחד – וגם זה ירש, כנראה מאמא – לעבודות-יד למיניהן, כל דבר שנטל לידו הפכו למלאכת מחשבת". כבר בגיל צעיר הסתופף בחברתם של סוציאל-ריבולוציונרים ואנארכיסטים, חדורי אידיאלים ונכונות להקריב הרבה למענם וכן בחברתם של עניים ויוצאי-דופן שונים בחברה שמצאו מקלט וקן חם בבית הוריו. ב-1913 הפליג ארצה על סיפון האניה "פרינצסה יבגנייה אולדינבורסקאיא" עם אמו, אחיו ואחותו. בארץ התגורר עם הוריו תחילה בשכונת נווה-שלום שליד תל-אביב ואחר-כך על גבול נוה-צדק ומנשיה הערבית. בתל-אביב נרשם כתלמיד לגימנסיה העברית "הרצליה". בשנה השנייה למלחמת העולם הראשונה התנדבו תלמידי המחלקות השביעית והשמינית של הגימנסיה "הרצליה", ואריה בתוכם, לשירות בצבא התורכי. ועם חבריו יצא לבית הספר לקצינים בקושטא. ב-1917 חזר ארצה עם חיילי יחידתו, ואחר שהות קצרה בתל-אביב יצא לחזית עזה. "יותר לא ראינוהו", כתב אחיו בספרו. מפי חבריו התורכים ליחידה נודע לירמיהו כי אחיו אריה נהרג בהתקפה הכללית של הצבא הבריטי על עזה, אך איש מהם לא ידע לציין היכן מקום קבורתו. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.