fbpx
הלמן, אורי

הלמן, אורי


בן מאירה ומיכאל. נולד ביום י"ב בתמוז תשל"ד (2.7.1974) ברעננה. בן זקונים, אח לאיריס ולאייל. את לימודיו החל אורי בבית-הספר היסודי "בר טוב" ברעננה, והמשיך בחטיבת הביניים "רימון" ובבית-הספר התיכון "אוסטרובסקי" ברעננה, בו למד במגמה הריאלית. מילדותו, שפע אורי אהבה לסובבים אותו, אדם וחי – אסף חלזונות, טיפל בציפורים ובגוזלים שנפלו מן העצים, גידל כלבים, ארנבות, עכברים. בילדותו היה בטוח כי יהיה צפר, בשל אהבתו הרבה לציפורים. מאוחר יותר שאף להיות וטרינר. בנעוריו, התמחה בעופות דורסים, הוא עקב אחריהם בטיוליו הרבים, שבמהלכם היה תמיד מתקשר להורים ומשתפם בחוויות המסע. אורי גדל והיה לבחור גבוה, יפה וחסון. אי של תמיכה ונדיבות. תמיד מוכן לעזור ולתת כתף, שופע חמימות למשפחתו ולחבריו. בן אוהב, שאינו מתבייש לחשוף את רגשותיו, המעורב בחיי משפחתו בכל נימי נפשו. "איך חיבקת אותנו וידעת תמיד לומר שאתה מאוד מאוד אוהב אותנו. כל אחד מאתנו וכולם יחד", כותבת אמו. אורי אהב לבלות עם אחיו, השניים מצאו נושאי שיחה משותפים ולא ויתרו על ההתגוששויות גם כשהתבגרו. "היה פשוט כל-כך כיף להיות אתך, ניתן היה לעשות אתך כל דבר", כתב אחיו, אייל. אוהב חיים היה אורי, אנרגטי, שופע רעיונות ותוכניות. נהנה מאוכל בכמויות נכבדות, מבילויים וממשחקי ספורט. אורי קשר קשרים אמיצים עם חבריו מילדות, שנמשכו עד הצבא. היתה זו חברות נאמנה, הדוקה, חברים שיעשו הכל אחד עבור השני. "שותפים היינו לרגשות", כתב חברו, אריאל, "כאשר כל אחד מאתנו נמצא במרחק רב זה מזה בכל זאת הרגשנו דברים בו-זמנית…" בגעגועים מתאר אריאל את אורי על "העוצמה הפנימית, הנראית ובוקעת מעיניו, מכל ישותו, סוחפת אותך אתו…" בגיל הנעורים, התגלה באורי הצד הרומנטי. "שובר לבבות" הגדירה אותו ידידתו ניבה. הוא ליווה את חברותיו לפני המסלול הצבאי ובמהלכו, וכל אחת מהן נקשרה למשפחה כולה. גם אחרי שנותקה החברות ה"רשמית", שמר אורי על קשר עם חברותיו: "איך תמיד מצאת מקום בשביל כולם בלב הרחב והנפלא שלך ותמיד היית נכון להקשיב ולעזור," נזכרת גנית, חברתו הראשונה. אורי התגייס בסוף 1992, לחיל התותחנים. שירת כתותחן ובחר לצאת לקורס קצינים, אותו סיים בהצלחה באמצע שנת 1994. כאביו ואחיו לפניו, הפך גם אורי לקצין תותחנים. ידידתו יעל, מספרת על סיום קורס הקצינים: "הייתי כל כך גאה… אתה כל כך חכם ותמיר ויפה וחזק ומוכשר ואתלט!" אורי שירת בלבנון במשך שנה, כקצין שיתוף ארטילרי. תחילה הוצב במארג'-עיון, ומאוחר יותר באחת הגזרות בדרום לבנון. במשך תקופה זו חווה היתקלויות עם מחבלים, ושלוש פעמים אף ניצל בנס. הוא ביקש לעבור לתפקיד אחר או להדרכה, אך בגלל איכות עבודתו ומידת הרצינות והמעורבות שהפגין, הוחלט להשאירו בלבנון. סגן-אלוף עופר דביר, מפקד הסיוע ביחידת הקישור ללבנון, כתב עליו, כי תמיד הביע את דעתו, מתוך התלהבות ועוצמה של מאמין אמיתי, והותיר רושם חזק של מרץ ואנרגיה. קשה היה לו מאוד לקבל את התשובה: אורי, תמתין. מיד היה מתחיל להריץ את כולם ללא הפסק, דוחף ולוחץ לקבל אישורים לפעולות שרצה לבצע. קופצני, תזזיתי, לא מסוגל לקבל אחרים שאינם מבצעים את תפקידיהם ברצינות ובשלמות כמוהו. כשהיה עסוק או מרוכז בנושא כלשהו, אי-אפשר היה להזיזו ממנו בשום אופן. ותמיד ביצע את המשימות בצורה קפדנית, מושלמת. סגן- אלוף דביר מספר בבדיחות על נחישותו של אורי: אורי צריך מפה. ודווקא קטע מסוים, שנמצא במפגש של ארבע מפות שונות… אורי פורס, גוזר, מארגן, ולבסוף, ממפה ענקית, הוא יוצר מפונת בגודל מרצפת, ומשרד מלא קטעי מפות חתוכות… סגן-מפקד הגדוד, רב-סרן יובל בזק, סיפר, כי מרגע שהגיע לגדוד "ברק" שבחטיבת גולני, פעל אורי במרץ, בדבקות, וללא היסוס. הוא הפך לציר מרכזי במפקדת הגדוד והצטיין ביחסים בינאישיים מעולים. "אהבה, זו המלה היחידה שבה ניתן היה להגדיר את יחסנו לאורי", כתב רב-סרן בזק, "הרבה מעבר ליחסי העבודה הנורמליים המצויים במקומותינו". ביום י"ד באדר תשנ"ו (4.3.1996), נפל סגן אורי הלמן בקרב בלבנון, במהלך מרדף אחרי חוליית מחבלים אשר הגיעה אל סף הגבול וניסתה לפגוע ביישובי הצפון. פיצוץ חומר נפץ שהופעל מרחוק, גרם למותו. בן עשרים ואחת היה בנופלו. יחד עמו נפלו סגן-אלוף עאמר עמיר, רב-סמל מתקדם פואז מוחמד, וסמל ראשון ג'ומעה מחמוד. אורי השאיר אחריו הורים, אחות – איריס ואח – אייל. אורי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. לאחר מותו, העניק צה"ל למשפחתו תעודת הוקרה וכבוד, בה נכתב: "אורי ראה את שירותו כשליחות, ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו". "אני רוצה שתחזור רק עוד פעם אחת, שאני אוכל לחבק אותך פעם אחרונה ולהגיד לך שהיית חבר אמיתי, קרוב כמו אח, רגיש כמו אמא וכן כמו שרק אנחנו ביחד ידענו להיות", כך נפרד ממנו חברו, שחר. סגן-אלוף עופר דביר כתב דברים לזכרו: "כמו על שאר מכריו, השאיר עלי אורי רושם בל יימחה. אישיותו, אופיו ופועלו, היו דברים שלא ניתן להתעלם מהם כשהיה אתנו, ולא ניתן לשכחם כשהלך מאתנו." משפחתו הוציאה ספר זיכרון לזכרו.

כובד על ידי

דילוג לתוכן