הלוס, קים

בתם של נלי וציון קלוד. נולדה ביום ט' באדר ב' תשנ"ה (10.3.1995) ברמלה. אחות של נוי, ליר, רוי וריף. קים גדלה בבית חם ואוהב, תומך ומפרגן. הוריה הִרבו לעודד אותה ואת ארבעת אחיה ואחיותיה, דאגו לכול, הסיעו לאן שצריך ותמיד היו שם בשבילה, באהבה גדולה. היו לה שלל כינויי חיבה, כמו: קימי, קימוש וקיצו. חיוך ענק עיטר תדיר את פניה היפות. מאז ומתמיד ידעה קים מה היא אוהבת ומה היא רוצה. כשלמדה לכתוב – כתבה ביומנה מה היא מתכוננת ללבוש למחרת בבוקר, ובחרה בעצמה את פריטי הלבוש, אפילו אם אימה התנגדה לבחירתה. היא ניחנה בחוש משובח לאופנה, סטייליסטית מלידה; בילדותה תפרה בגדים לבובות הברבי שלה ובנעוריה תפרה לעצמה בגדים והכינה תחפושות לפורים. קים למדה והתחנכה בבית הספר היסודי "מענית" ברמלה, בחטיבת הביניים "עידנים" ובתיכון של רשת "עמל" בעירהּ – בית הספר הרב תחומי על שם יגאל אלון. תלמידה טובה ומוכשרת ובעיקר חברה טובה, אהובה ואהודה. היא יצרה בקלות קשרים דרך האינטרנט עם רבים מבני גילה מכל רחבי הארץ. בשכונת מגוריה ברמלה כולם הכירוה ואהבוה. יכולותיה האמנותיות התבטאו במגוון תחומים רחב: היא ציירה, רקדה בחוגי ריקוד, אהבה לכתוב ושרה, בעיקר בטקסים בבית הספר. לצד לימודיה הייתה פעילה מאוד הן בארגון מסיבות והן במועצת התלמידים. בחריצותה הרבה מימנה קים את שיעורי הנהיגה שלה ואת המסע לפולין, כי לא אהבה לקחת כסף מהוריה. משפחתה של קים שימשה לה עוגן איתן. עם אימה נלי ועם אחותה ליר נהגה לבלות מדי יום שישי בקניון, הן קנו בגדים וישבו בבית קפה. קים קראה לאימה מוש-מוש, ולאביה קראה פאפי. האב קלוד הוא ספר במקצועו, וקים אהבה את חידושי התסרוקות ואת ההמצאות שניסה בשיערה. היא הייתה קשורה אליו מאוד. גם לסבתה רחל, אימה של נלי, הייתה מחוברת וכינתה אותה מַמְקוּשׁ. קשר חם ואוהב נרקם גם עם דודתה קאתי – אותה נהגה לכנות קאתוש. עם אחיה ואחיותיה האהובים נהנתה להשתובב, להצטלם ולצלם יחד סרטונים. היא ונוי, אחיה הבכור, היו חברים טובים. את רוי, אחותה הצעירה, נהגה לסרק בתסרוקות מיוחדות. קים הייתה קרובה במיוחד לליר, האחות שנולדה אחריה. היא הרבתה לספר לחברותיה בשירות הצבאי על ליר ועל הקשר המיוחד ביניהן, תיארה את השיגעונות המשותפים שלהן, את הריבים ואת הצעקות בנוגע לבגדים, את הצחוקים ואת החוויות. על יחסיהן אפשר ללמוד מברכתה של קים ליום הולדתה השבעה-עשר של אחותה, בפייסבוק: "… לפעמים אני מתבלבלת בינינו, ז'תומרת, את כמו אחותי הגדולה ולפעמים אני מרגישה הקטנה. מקום מפלט שלי, חברת סוד שלי, אני כל כך שמחה שיש לי אותך, את הדוגמה לאחות המושלמת, מיני סנגור. אני מאחלת שתמיד תהיי מוקפת באנשים שאוהבים אותך ומעריכים אותך, את בנאדם כל כך חזק וטוב. תמשיכי להצחיק ולייעץ לי בכל דבר, ותדעי שיש לך אותי לכל החיים, לא משנה מה יקרה. ואגב היום אני מסכימה לך לגעת בבגדים שלי." ליר ענתה לה: "אני שמחה הכי בעולם שיש לי אותך!! זאת שאני תמיד רצה אליה ראשונה שקורה לי משהו והראשונה שיודעת עליי הכול!! זכיתי באחות מדהימה.אוהבת אותך!" קים התגייסה לשח"ם (שירות חובה במשטרה), כשוטרת ביחידת משמר הגבולות השייכת למחוז מרכז במשטרה. היא עבדה בסיור בנמל התעופה "בן גוריון" והשקיעה בעבודתה. נאמנה, בעלת מוסר עבודה גבוה ופרפקציוניסטית. בזכות כל אלה הוכתרה שוטרת מצטיינת. חברתה הטובה לינוי שירתה איתה לכל אורך השירות ושתיהן זכו לכינוי "משטרת האופנה", בשל יופיין, טיפוחן והופעתן המוקפדת. קים התיידדה עם השוטרים ששירתו איתה והעריכה מאוד את הסגל הפיקודי. אסנת, המפקדת הישירה שלה, שימשה לה כאם שנייה. מפקדת המרחב סיגל שימשה לה מקור השראה וקים שאפה להתקדם ולשרת יום אחד כמוה, בתפקיד מפקדת מרחב. היא חשה סיפוק מעבודתה והייתה גאה בתרומתה. לעתים כתבה הגיגים ועצות לחיים, והעלתה אותם לחשבון שלה באינסטגרם. "מול הים, איפה שלא מכירים אותך, והזמן כאילו לא קיים. מקום אחר, רחוק מהבית ומהמשפחה, שם תוכל לשכוח מי אתה. / סע רחוק, בלי דאגות, תן לרגע להוביל אותך, עזוב שטויות, תתחיל להיות, תהנה מהחיים שלך / כשאתה לבד ושקט מהדהד אותך, והמחשבות כבר לא רודפות אותך… מתרגש, חולם, מתרפק על הגעגועים ומבין: האופק מחכה לך…"  עוד כתבה: "תרשו לעצמכם להתאהב, תחייכו, תעריכו את הדברים הקטנים, תחבקו אנשים שאתם אוהבים, תתנשקו באיטיות, תשכחו מהאגו, מספיק עם השטויות והכעסים, אל תמהרו להתבגר, הכול יכול להשתנות ברגע." בכתביה הקצרים שיתפה את קוראיה ברגשותיה: "בדרך… לא יודעת לאן. גם לא כל כך מעניין אותי. שמה אוזניות ומפעילה את הפלייליסט. כל שיר שנשמע, אני חושבת שכתבו אותו עליך. כל בית, כל פזמון… הפנים שלך עולות מולי וסרט של זיכרונות רץ לי בעיניים. אבל אי אפשר להרוג את הזיכרונות, גם לא להסתיר אותם. אפשר רק לשכוח אותם. אבל איך אני יכולה לשכוח משהו כל כך יפה? כל כך טוב? כל כך שלי… מילה אחת שנוגעת והרגשה של חנק, של עיניים מלאות בדמעות וכאב. וזה הכי בסדר בעולם. תמיד אמרו שעדיף לפרוק מאשר להחזיק, להדחיק… המועקה שלוחצת פתאום, כל כך חזק. הרגשה שעוד שנייה אתה מתפוצץ מבפנים. איך מוותרים אחרי כל כך הרבה מלחמות, על אהבה?" "רואה, שומעת, מדברת, מחבקת, מלטפת, מנשקת, מריחה, מתרגשת, יוצרת זיכרונות, חולמת, מדמיינת, יוזמת, פועלת ושוב מתרגשת, סופרת ימים, סופרת דקות, סופרת שניות, פרפרים, דואגת, נזכרת, תוהה, נפגעת, נשברת, בוכה, נעלמת ושוב חולמת …" בקטעים שונים משתקפת תפיסת עולמה באשר לדרך שבה כדאי לחיות: "הנטייה שלנו כבני אדם היא … להקשיב למה שאנחנו רוצים. אבל החיים לא פועלים ככה. הם מספקים לנו את מה שאנחנו צריכים, את מה שהכי טוב בשבילנו. – את מה שהוא באופן ברור לטובתנו, החיים שלכם יתנהלו הרבה יותר טוב ברגע שתתחילו להקשיב להם. הניחו לחיים להוביל אתכם במקום לנסות לדחוף אותם קדימה." "במקום לחיות את החיים שעושים לך טוב, אתה חי את החיים כמו שאתה רוצה שיזכרו אותך. // מה אכפת לך איך יזכרו אותך?" רב-שוטר קים הלוס נפלה בעת שירותה ביום ד' באדר תשע"ה (23.2.2015), בת עשרים בנפלה. הובאה למנוחות בחלקת אנשי כוחות הביטחון בבית העלמין הישן ברמלה. הותירה אחריה הורים, שני אחים – נוי וריף ושתי אחיות – ליר ורוי. האם נלי ספדה לבִּתה: "ילדה שלי, מלאכית קטנה שלי, שבטח מסתכלת עליי עכשיו מלמעלה ומרגישה את הכאב העצום שיש בי. אהובה שלי, אני לא יכולה לתאר כמה התגעגעתי אלייך, כמה הכאב מתעצם בי מיום ליום משעה לשעה משנייה לשנייה יותר ויותר, כמה שהתגעגעתי לחיוך היפה הזה שלך, שקורן מלא באור, בחיוך שלא היה אפשר לפספס ולהתעלם ממנו, למגע שלך, לחיבוקים שלך, לנשיקות שלך, ואפילו לצעקות המצחיקות שלך. בכל יום משחזרת מבלי כוונה את אותו לילה 'שחור' (כך נהגת לומר), אך את לא יודעת כמה הוא באמת היה שחור עבורנו. כמה הסכין שהחדרת בנו הייתה חדה ישירות אל הלב. במקום הכי רגיש והכי קל לשבור ולפרק… וזה מה שקרה, את ריסקת את כולנו, את היית האדמה של הבית הזה, האדמה שמצמיחה נבטים בזכות הנוכחות שלה, וכשהלכת כל האדמה שבנית קרסה, כולנו הרגשנו את זה, כולנו הרגשנו איך זה נשמט לנו מהרגליים ולפתע לא יודעים במה להיאחז בכדי להמשיך בחיים שלנו. החיסרון שלך בבית זה הדבר שהכי מקשה עליי, אפילו לחלומות הפסקת להגיע… מה, לא התגעגעת אליי, ילדה של אימא? לא התגעגעת לליטופים שלי? לחיבוקים שלי? להתייעצות איתי בכל נושא כחברה טובה? … אני זוכרת את היום שילדתי אותך כאילו זה היה אתמול, את היית הפרח שלנו, פשוט ככה, גדלה ומתפתחת עם השנים. והגאווה בך לא הפסיקה להתעצם, לרגע אחד לא אכזבת, לרגע אחד לא נתת לנו להרגיש רע בגללך, 'פאפי ואימוש מוש' ככה קראת לנו. כמה שהייתי נותנת עכשיו רק בשביל לשמוע אותך קוראת לי ככה שוב. לפני ארבעה חודשים באת לבקר אותי בחלום, נסענו באוטו וצחקנו והכול הרגיש כרגיל. אך לא העזתי לגעת בך, מהפחד שתיעלמי לי. שוב. מבלי להגיד שלום. שתשאירי את הלב שלי מלא בכל כולך אבל בלי הקיום שלך. שתיקחי את כל מה שהצפת חזרה ותשאירי אותי חסרת מילים, חסרת ישע, מנסה רק לצאת מהחלום הרע שנכנסתי אליו. ילדה קטנה שלי, הלב של אימא, אני כותבת לך את זה כי היום עברה שנה מאז שהלכת לי. מאז שפרשת כנפיים ונסעת למקום טוב יותר. אני בטוחה שטוב לך שם, שאת מסתכלת על כולנו וגאה בדרך שאנחנו עוברים את זה… עם כל הקושי ועם כל המחשבות שהחיים אולי לא מספיק טובים ושאין כבר טעם להישאר כאן, אנחנו מאוחדים ומחזקים אחד את השנייה. מנסים לשמר את מה שנהרס, ולהפריח את מה שנבל… זה לא קל. אבל אני יודעת שזה מה שהיית רוצה לראות, את המשפחה שלך מאוחדת ומחוזקת יותר מתמיד. את אולי לא כאן פיזית, אבל כולנו מרגישים אותך כאילו כן היית כאן. בכל כניסת שבת אני מדליקה נר נוסף לנרות השבת, נר נשמה… מי היה מאמין שאימוש מוש תצטרך להדליק נר נשמה על הבת שלה, על החברה הכי טובה שלה… הילדה שיצאה ממני, שאני יצרתי, שאני טיפחתי ובניתי… אני כותבת את המכתב עם כל כך הרבה דמעות, הכאב שבי גדל והחור שהשארת לי בלב יישאר כך עד שאני אגיע אלייך… אני בטוחה שביום הזה אני אוכל גם להבין. ברחת אל הטוב, ויום יגיע וגם אנחנו נגיע אליו… קימי שלי, כל בוקר כשאני פוקחת את העיניים, אני מתפללת שעכשיו אתעורר מהסיוט הזה שיצרת בנו. מסתכלת לעבר הדלת בציפייה שתפתחי אותה ותפרשי על הבית שוב את האור שנהגת להקרין כלפי כולנו. ילדה שלי, אני לא מפסיקה לדמיין אותך בין הזרועות שלי בזמן שאת מפזרת עליי את החום והאהבה שידעת להפגין כל כך טוב. אני צמאה לזה, צמאה לקריאה 'אימוש מוש' שלך ולצחוק המתגלגל שאי אפשר היה להתעלם ממנו, אני צמאה אלייך ביתי. לשמוע את הקול העדין שלך קורא בשם 'אימא'. השארת אותנו חסרי אונים, לקחת איתך את הלב של כולנו ולא השארת בנו כלום מלבד זיכרונות. אך אני יודעת שאת שומעת אותנו תמיד, אני יודעת שאת מתה לחבק כל אחד ואחד מאיתנו בזמן שאנחנו מתפרקים כאן מבכי וצער… מי היה מאמין שבשביל לראות אותך אני אצטרך ללכת לקבר שלך, חיבור המילים הזה עדיין לא מתעכל לי… אני יושבת וחושבת על כל מה שעברנו יחד, כמה בכיתי כשהתגייסת… הרגשתי כאילו לוקחים חלק ממני, איך נלחמתי שתשרתי בשח"ם רק בשביל להתגאות בבת שלי, שתראי לכולם כמה את שווה, שאת הטוב שבך תפזרי בכל הארץ ותעשי את הצדק שצריך להיעשות… שכולם ייהנו ממך, ולא רק אני. כמה שמחת שהגעת לתפקיד הזה, כמה סיפורים וחוויות היית מספרת לנו, ואני הייתי מביטה בך בעיניים האלה שלך ומיד קוראת אותך, יודעת איך עבר עלייך היום. אני ידעתי מה את שווה, הבת שלי היא החוזק שלי, היא הגאווה שלי, הייתי מסתכלת עלייך וגאה במקום שהגעת אליו, באישה הקטנה שנהייתה ממך." ברק פרידמן, מנהל התיכון שבו למדה קים, נפרד ממנה במילים מרגשות: "קים יקרה, הנסיכה קים, כפי שנהגתי לקרוא לך, אני עומד פה למולך לא מאמין, ועצוב לנו. עצבות בבית הספר, עצב ברמלה, עצוב העולם. איך ייתכן שאני צריך לדבר אלייך בלשון עבר? הרי את הדבר הכי חי שיש, עם חיוכך, הסמל המסחרי שלך, החצי ביישני וחצי מתוק וכולו מלא אהבה; וקול הקטיפה העדין, הרגיש, המלא רוך. איזו תקופה יפה העברת איתנו בתיכון. איך לא ויתרת, למרות שהיה קשה, עמדת במטרת הזכאות לבגרות שהצבת לעצמך. הזיכרונות המתוקים ממך ממסיבת הסיום פשוט לא נתפסים אל מול עובדת היותך לא בחיים. לא ניתן, פשוט לא ניתן לדבר עלייך בלשון של 'היית', בלשון של 'לא'. כי כולך יש וכולך חיים, נסיכה. כמו פרח המפזר אבקניו כך הענקת אושר לסובבייך, לחברייך, למורייך ולמשפחתך. תעודת ההצטיינות החברתית שקיבלת היא עדות לנתינה הרבה שהייתה בך ורצונך להיות שם עבור כולם. קים, נפלאות הן דרכי האל, נסתרות ולא מובנות, ואולי עולמנו פה היה קטן עלייך; ואולי הם רוצים אותך שם, המלאכים, שבחיוכך תהפכי את עולמם יפה יותר, כפי שהפכת את עולמנו כאן, למחויך, אוהב, מאושר יותר. … בתודעה שלי יישאר תמיד חיוכך הקסום ודמותך החיה לעולמי עד." חבריה הטובים ערכו לזכרה טורניר כדורגל.