הלוי-הורביץ, שמואל (מוליק)

בן רוחמה ואריה, נולד ביום י"ג באלול תרפ"ב (6.9.1922) בעיר לנינגרד, רוסיה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1925. הוא למד בגן לדוגמה והתקבל בגיל צעיר למכינה ב' בגימנסיה "הרצליה" בתל- אביב. היה ילד טוב-לב ובעל מצפון שהירבה לקרוא בלהיטות. גם בשעת ההפסקות בבית-הספר היו מוצאים אותו כשהוא שקוע בקריאה על-גבי השלבים של סולם הספרייה או מבקש ספר כלשהו שמשך את לבו במיוחד. בבית קיבל חינוך דתי-לאומי מכוון ובשבתות התנהלו במשפחה שיחות על בעיות דת ומוסר, יהדות וציונות, שסבבו סביב פרשת השבוע. למרות נטייתו למקצועות הספרותיים הרגיש חובה להתמסר לחקלאות ובהיותו בן 15 עבר לבית-הספר החקלאי בפרדס חנה וכעבור שנה עבר למקווה ישראל. בשנת 1940 סיים את בית-הספר בציונים גבוהים, בייחוד בעברית ובלימודי היהדות. הוא עבד בפרדס אביו בכפר חיבת ציון ובמסירותו הרבה למשפחה התמיד לשאת בעול בימים הקשים לפרדסנות. בנוסף השתתף בחיים הציבוריים של הכפר, כתב מחזות לעת מצוא ופזמונים היתוליים לחגיגות ומסיבות. טעמו היה מעולה וחושו האמנותי מפותח. הוא הכניס לבית ממיטב השירה, הפרוזה והספרות האקטואלית. היה ער ורגיש ביותר לבעיות העם. "אצלי יש בעיה אחת: צרת היהודים בעולם… כל דבר שיסייע לקיום עם ישראל – טוב ומותר" – כתב לחברו. היה חבר ה"הגנה". בתקופת המאורעות ראה השפלה בשיטת ההבלגה ועם פרוץ מלחמת-העולם השנייה בירך את החרב שתמחה את גרמניה הנאצית. "בעולם של זאבים גם השה מוכרח להיות מזוין בציפרנים ואז יש תקווה כי תהיינה אוזניים כרויות לחזון 'וגר זאב עם כבש'." במלחמת-העולם השנייה עזב את המשק, התגייס לנוטרות ושירת בעין החורש, בזמן המצור הבריטי על גבעת חיים חש לעזרת המשק עם אנשי היישובים הסמוכים, עמד בשרשרת המגן והצטיין בהשפעתו על החיילים הבריטיים באומץ לבו ודבריו. עם פרוץ מלחמת-העצמאות גויס באופן חלקי ובאפריל 1948 עבר לגיוס מלא והוצב בחטיבה 7. ועדת-הביטחון בכפר קיבלה רשות להשאירו בגיוס חלקי כמדריך ואיש ה"הגנה", אך מרצונו נשאר בפלוגתו שהיתה בגיזרת לטרון. במחנה היה אהוב על חבריו ומפקדיו. הכל הכירוהו כאמיץ, ער ותוסס, מצוין בשנינות ובבדיחות-הדעת כשמנת "מצב- רוח טוב" מוכנה איתו לכל הזדמנות. הוא מילא תפקידו כאפסנאי פלוגתי במסירות ובאחריות רבה ללא ליאות או מנוחה, לפי עדות מפקדו. ביום כ"ט באייר תש"ח (7.6.1948) עלתה משאית על מוקש בדרכה מלטרון לחולדה. במשאית זו נסע שמואל להביא מים לחזית. במצב קשה הועבר לבית-החולים "ביל"ו" ומשם ל"הדסה" בתל-אביב ומת בו ביום. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. במושב חיבת ציון נוסדה ספריה על שמו.