הכט, ברוריה

בת פרומה ומשה, נולדה ביום ד' בחשוון תשט"ו (31.10.1954) בחולון. הוריה, ניצולי השואה, עלו לארץ כמעפילים, נכלאו על-ידי הבריטים בקפריסין ועלו אליה לאחר קום המדינה. ברוריה למדה בבית-הספר היסודי על-שם כצנלסון ובבית-הספר התיכון על-שם קוגל בחולון. היא השתייכה לתנועת "הנוער העובד והלומד", תחילה כחניכה ואחרי-כן כמדריכה. גבוהת-קומה היא הייתה, הצטיינה בספורט, שיחקה בנבחרת העתודה של ישראל בכדור-יד ואימנה את בנות "הפועל" בחולון בכדורסל. בילדותה ניגנה ברוריה באקורדיון, אבל העדיפה להתמסר לפעילות הספורטיבית. כשהייתה בת 15 שנים, היא התייתמה מאביה. מות האב השפיע עליה מאוד. הכאב והצער עשו אותה רגישה לסבל הזולת. בינואר 1973 התגייסה ברוריה לשרת בצה"ל. באותה שנה פרצה מלחמת יום-הכיפורים, ובעקבות המלחמה החליטה להקדיש את חייה לשירות בצה"ל. אותה שנה, בעיצומה של מלחמת יום-הכיפורים, הייתה ברוריה בקורס קצינות. היא סיימה בהצלחה את הקורס, בינואר 1974, ועלתה לדרגת סג"ם. אחרי שסיימה את שירותה הסדיר, החלה ברוריה לשרת בצבא הקבע. בראשית שנת 1975, היא עלתה לדרגת סגן ומילאה תפקידים שונים בפיקוד ובמטה, מהם בלשכת המטכ"ל. היא כיהנה כראש לשכת קצין חינוך ראשי, וכקצינת ח"ן באוגדה. בשנת 1978, היא פרשה לתקופה קצרה מן השירות הצבאי, במטרה לחזור ללימודים אקדמאיים. אבל בהשפעת ידידיה בצה"ל, חזרה ברוריה לשירות קבע ועלתה לדרגת סרן. בפברואר שנת 1980, אובחן אצלה גידול ממאיר בראש. יותר משנה נאבקה ברוריה עם המחלה. היא עברה טיפולים קשים, עד שנפטרה ביום י"ח באדר ב' תשמ"א (24.3.1981). בת 26 שנים היא הייתה במותה. ברוריה הועלתה אחרי מותה לדרגת רס"ן. ברוריה הובאה למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. היא השאירה אחריה אם ואחות.