בנם בכורם של סילביה וברוך, אח לרונן וגלית, נולד בחדרה ביום כ"ו באב תשכ"ח (20.8.1968). כבר בילדותו ניכר בכשרונותיו ובאישיותו המיוחדת. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי ממלכתי 'ארלוזורוב' בחדרה, משם המשיך לבית-הספר 'תיכון חדרה'. במהלך לימודיו השתתף צחי בחוגי העשרה ל'נוער שוחר מדע', ולמד נגינה בפסנתר במשך שמונה שנים. בכיתה י' במסגרת 'המחויבות האישית', חנך צחי ילד צעיר, בן למשפחה במצוקה, שהתגורר במעון 'נעמת' בעיר. צחי סיים את לימודיו התיכוניים במגמה הריאלית-פיזיקלית בשנת 1986, ובאוקטובר אותה שנה התגייס לצה"ל במסגרת העתודה האקדמית. הוא פנה ללימודי רפואה בבית-החולים האוניברסיטאי הדסה עין-כרם בירושלים. לימודיו ארכו שש שנים, במהלכם עבר טירונות בשנת 1987, וקורס חובשים קרביים. לפרנסתו עבד צחי כאח ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי בבית החולים, כשהוא מצליח לשלב בין העבודה הקשה ובין הלימודים התובעניים. לאחר סיום הלימודים האקדמיים עבר צחי, למשך שנה אחת, למסגרת של התמחות במרכז הרפואי 'כרמל' בחיפה, ובסיומה הוסמך כרופא. באפריל 1994 חזר לשירות חובה במסגרת חיל-הרפואה. ביולי 1994 השלים צחי קורס קציני רפואה והוסמך כרופא גדודי בגדוד בחטיבת חוד החנית. באוגוסט 1994 הצטרף צחי לקורס קצינים בבה"ד 1, אולם כעבור כשמונה שבועות שבר את רגלו השמאלית. במהלך ההחלמה, בדצמבר 1994, התגלה גידול ממאיר בראשו. צחי נותח ועבר טיפול בהקרנות, וביולי 1995 שוחרר מהשירות הצבאי. למרות המחלה הקשה, הטיפולים המסובכים והקשיים בהליכה, שנגרמו עקב המחלה, המשיך צחי לנסות ולתרום מכישוריו ומהכשרתו הרפואית, והתנדב לעבודה במרכז הרפואי 'הלל-יפה' בחדרה. במאי 1997 שב צחי לשירות הצבאי כמתנדב. הוא שובץ לשירות כרופא במחנה 80. על שירות זה קיבל צחי תעודת הוקרה ממפקד הבסיס, בשל תרומתו הרבה ליחידה. במרס 1998, לאחר שהחלים מדלקת ריאות קשה, הוחלט להעבירו לתפקיד 'עוזר קצין רפואה פעילה בפיקוד צפון', על-מנת למנוע חשיפתו למחלות זיהומיות מידבקות. במסגרת תפקיד זה נסע צחי כמעט מדי יום לחיפה, וחזר עם ערב לביתו בחדרה. לאחר מספר חודשים הועלה לדרגת סרן. בנובמבר 1998 הידרדר מצבו והוא אושפז בבית-החולים הדסה עין-כרם. ניסיונות הרופאים לבלום את התפשטות המחלה לא צלחו. צחי נפטר ביום ה' בטבת תשנ"ט (24.12.1998). הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחדרה. בן שלושים היה בנופלו. הוא הותיר אחריו הורים, אח ואחות. לזכרו של צחי קבעה המשפחה לוחית חרוטה על קיר בית הכנסת הגדול בחדרה. לאחר מותו נכתבו על צחי דברי שבח והוקרה על-ידי מספר אנשים, שהכירוהו מקרוב ועמדו על תכונותיו התרומיות ועל אישיותו הנאצלת. הוא היה בעל כשרונות בולטים ביותר, והצטיין בתוך קבוצה שנאספה על בסיס של הצטיינות ומצוינות – תלמידי רפואה בעתודה האקדמית. הוא היה בעל יכולת למידה ורכישת ידע מרשימה ביותר. צחי ניחן בתפישה מהירה וביכולת העמקה, שאיפשרו לו להגיע להישגים בקלות. עם זאת היה צחי אדם נעים הליכות, צנוע ועניו, אדם אציל נפש, שמעולם לא התנשא על איש. הוא לא נכנע למחלה הקשה ולא ויתר על האפשרות לעסוק ברפואה ולתרום מיכולתו וידיעותיו. בכך גילם באישיותו את ניצחון הרוח וההוויה על הגוף. קצינת רפואה פיקוד צפון כתבה בשם כל אנשי היחידה שבה עבד צחי עד מותו: "…צחי, אתה לימדתנו רבות על אומץ, נחישות וגבורה – לא מהזן הנלמד בקרבות וגם לא בספרי הרפואה, לימדתנו נחישות במאבק במחלה, הגבורה שבקבלת הבלתי נמנע, היכולת ליהנות ממה שנותר והאומץ לבחור איך יסתיים הדבר. ואנחנו, שעמדנו מולך נפעמים, אנחנו מצדיעים לך ומבטיחים לנסות ולהישאר נאמנים למורשת זו." אהוד זמיר, רופא, עמית ללימודי הרפואה ולשירות בחיל-הרפואה, כותב עליו: "…הופתעתי לגלות תוך זמן קצר, שהאדם השקט והמינורי הזה, היה בעצם מהמוכשרים ביותר שלמדו איתי. לצחי היה מטען ידע רפואי עצום, שנשלף כלאחר-יד וללא מאמץ, כמעט בכל נושא. לצד הידע הזה היו גם היגיון וחוכמה רפואיים, שלרבים נדרשות שנים, אם בכלל, כדי להגיע אליהם. וכל זאת בלי שביב שחצנות, בשקט, בלי להידחף ובלי מלים מיותרות. צניעותו עמדה בניגוד גמור לכישוריו יוצאי הדופן. קשה היה לי להבין איך במשך שש שנים הצליח לחמוק מתשומת הלב של רוב הכיתה. הרי היה לו כל כך הרבה מה לומר, והיה למה להקשיב. התפעלתי מיכולתו כקצין, מכישורי הניווט שלו, שללא ספק עלו על שלי, ומקור הרוח שבו חשב והסיק מסקנות. נעשינו ידידים ולא היה לי ספק שהוא עתיד להיות קצין מוכשר ומוצלח. אני כואב את הקטיעה האכזרית הזו ואת הבזבוז הנורא. הפסדנו איש טוב, ישר ומוכשר, מזן נדיר." במכתב הניחומים שכתב מפקד היחידה למשפחה השכולה נאמר: "…הרצון האדיר להמשיך לתפקד ולתרום, למרות המגבלות והסיבוכים הרפואיים, שהיו מנת חלקו, מעידים על אישיותו יוצאת הדופן, באיכותה ובחוסנה. בהתנהגות עילאית זו שימש דוגמא אישית לכולנו."
