הירש, יחיאל (פישל)
בן ברמן ופרלה (פאולינה). נולד ביום י"ד בסיון תש"ד (5.6.1943) בעיר יאסי שברומניה. שם למד בבית-ספר יסודי. אך עוד בטרם סיים את חוק-לימודיו, ביקש לצאת לחיים עצמאיים ולמד את מקצוע הנגרות. את השכר המועט, פרי עבודתו המפרכת, חילק עם הוריו. כשעבר פישל את גיל העשרים, התחילו הוא ואחיו ללחוץ על ההורים לעזוב יחד אתם את הגולה ולעלות לישראל. ואמנם, בשנת 1964 הגיעה המשפחה כולה לארץ והשתקעה תחילה בבית-שאן ולאחר-מכן בחיפה. בראשית דרכו בארץ עבד פישל במקצוע הנגרות, בקיבוץ חמדיה. פישל, שלא זכה להשכלה פורמלית רחבה, היה בחור פשוט ומצניע- לכת, לא ביקש להתלבט ולא נעזר במרפקיו כדי להשיג יתרונות. היה שמח בחלקו וקיבל גם את מצוקות החיים בשלות-נפש. חי מהיום למחר וניצל כל יום מחייו הקצרים. אהב את הארץ ואת אנשיה, אך ביקש לראות את האנשים טובים יותר משהיו או כפי שנתגלו לעיניו ברחוב, בעבודה ובחברה. היה חביב וטוב-לב ואהוב על הסובבים אותו. הוא עזר לכולם במידת-יכולתו. בשנת 1965 גויס לצה"ל, לאחר הטירונות השתלב בחיל-השריון והועסק כנהג חרמ"ש. בתפקיד זה גם שימש במלחמת ששת-הימים. מיד לאחר אותה מלחמה הגיע מועד שחרורו מן השירות הסדיר. אבל עוד עתיד היה לשרת הרבה תקופות של שירות-מילואים פעיל. כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים, היה בין הראשונים לצאת ליחידתו, עוד בטרם הספיק לשבור את צומו. היה חייל טוב ומסור, וגיליון-ההתנהגות שלו היה ללא רבב. משהתגרש מאשתו הראשונה – חנה – לאחר משך-נישואים קצר, התחתן פישל בשנית, בשנת 1972, עם יעל, אלמנה עם שתי בנות – דליה וסמדר – ונהג בהן כאב לכל דבר ולא כאב חורג. הוא הפליא באהבתו את הזולת ובנכונותו לעזור לזולת ולתת מעצמו לכל אדם. הסתפק במה שיש לו. לא קטרג, ותלונה לא יצאה מפיו אף פעם. פישל לא בחל בכל עבודה קשה כדי לקיים את משפחתו בכבוד. הוא נפצע בתאונת-עבודה, אבל התגבר על הפצעים. חזר לעבודה וכבר התחיל להתבסס גם מבחינה חומרית ולראות אושר בחייו. ואז לפתע קרה האסון. בשירות-מילואים פעיל, שלושה ימים לפני שעמד להשתחרר, מצא אותו המות בדרכים. הוא נפל בעת מילוי תפקידו – ביום ט"ז באב תשל"ד (4.8.1974). הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים ואח. מפקדו של פישל כתב לאלמנה: "לא היה ביחידה חייל אשר לא הכיר את יחיאל ז"ל, וזאת בזכות תכונותיו האישיות. היה מסור ליחידתו מעל ומעבר למקובל. היה עליז וטוב-לב, ואי- אפשר היה להיות עצוב בחברתו. היה אהוב על כולם – מפקדים וחיילים כאחד. את תפקידו ביחידה מילא למופת, ואינני זוכר, אף לא פעם אחת, שיחיאל מתלונן על משהו".
