בת ברוריה ובני. נולדה ביום ז' בתמוז תשל"ד (27.6.1974), בקיבוץ מעגן מיכאל, בת בכורה למשפחה בת שלושה ילדים, נכדה ראשונה ואחיינית ראשונה לכל צד במשפחה. ילדה יפה ונבונה, תמיד מתעניינת, בוחנת וחוקרת, שופעת חיות, פקחות, היגיון והרבה חוש הומור. מימי ילדותה בלטו בה תכונות רבות, שעוצמתן הלכה וגברה עם השנים, והן אפיינו אותה לאורך כל הדרך. אך יותר מכל, ניחנה אורית ביכולת נדירה של התבוננות. היא ראתה אל תוכו של העולם. כל חושיה היו דרוכים, והיא ידעה להפנים את סביבתה: את המראות והקולות, את הצלילים והאורות, את הריחות והטעמים. כל חייה עברו עליה במעגן מיכאל. אורית למדה בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון האיזורי "חוף הכרמל" בקיבוצה. כשמלאו לאורית שתים עשרה שנה, יצאה המשפחה לשנתיים לאנגליה והיא איתם, ברגשות מעורבים – רוצה אך מאופקת, שמחה אך חוששת. באנגליה נקלטה בחברה החדשה בקלות יחסית. אורית קלטה מיד את השפה ויצרה קשרים חברתיים רבים, אבל הגעגועים לארץ היו קשים וגדולים והיא הקפידה לשמור על קשרים הדוקים עם בני כיתתה, "סופה", בקיבוץ. בשנת הבר מצווה עשתה אורית את העבודות המוטלות על בני הכיתה והגיעה לארץ כדי לחגוג יחד איתם את מסיבת הבר מצווה. כשחזרה המשפחה לארץ נקלטה אורית בקלות ובמהירות, היישר אל עולמם של בני העשרה בקיבוץ: לימודים, חברויות, טיולים ובילויים. הכל סוער ורוגש ושופע חדוות נעורים. נפש האמן של אורית לא הפסיקה ליצור – על הקירות בחדרה, בבית ההורים, בכל מקום ופינה, בשעות הפנאי ובשעות הלימודים – תמיד מקורית ומפתיעה בדרכה. אורית ידעה לצאת ממסגרות ולהלך על הגבול הדק שבין המותר לאסור והפגינה מקוריות ויצירתיות בכל מסלוליה. בגיל צעיר מאוד התחילה אורית לצייר. היא היתה כמו נחשול אדיר של יצירה. משעה ששלטה בתנועותיה – ציירה. חגגה עם כל גוש של חומר וצבע שאחזו ידיה. אוקיינוס של יצירות זרם מקצות אצבעותיה, החל משלל התכשיטים שעיצבה וכלה בפסלים, רישומים וציורים. חדוות היצירה שלטה בה ובכל מעשיה. אורית גדלה במשפחה כשהיא מוקפת אהבה ואוהבת. היא היתה ילדת בית, ילדת משפחה. תמיד בולטת בנוכחותה. לעתים צוחקת ולעתים בוכה, עם התפרצויות של צחוק מתגלגל, או של כעס בלתי נשלט. במשפחה נבנו הרמוניה והבנה, שהלכו וגברו עם השנים. אורית גמעה בלא הפוגה ובהתלהבות מהחיים הסוערים סביבה. תמיד מוקפת חברים, תמיד עליזה ושמחה, תמיד רגשנית, חייכנית, ותמיד, תמיד בעניינים. מעורה בכל הסובב אותה, שותפה בכל מאודה בעצב, בשמחה, ביגונות ובמצהלות, אורית היתה תמיד כשצריך. עם סיום לימודיה הפליגה עם בני כיתתה ליוון, ועד לגיוס עבדה במפעל "פלסאון" באולם הייצור. בתחילת חודש ינואר 1993, אורית התגייסה לצה"ל, בו שירתה במשטרה הצבאית. מהמולת חיי הקיבוץ אורית יצאה לצבא בלא מעט חששות ועצב, אבל מהר מאוד מצאה דרך לשלב את הטוב שבשני העולמות. לצבא הנוקשה והמסודר הביאה את כל עוצמת חושיה. ההמשך לקורס קצינות לא היה מובן מאליו. ההתלבטויות היו רבות וקשות, אבל לבסוף החליטה ויצאה לקורס קצינות, ואחריו להשלמה חילית. אורית היתה מאושרת ושלמה בבחירתה זו. היא השקיעה את כל כולה בעשייה, וסביבתה החדשה גמלה לה והרעיפה עליה חום, אהבה והערכה רבה. ביום ג' בשבט תשנ"ה (4.1.1995), נפלה אורית בעת מילוי תפקידה, בתאונת דרכים, בעת שהיתה בדרכה לטקס בו אמורה היתה לקבל דרגת סגן; דרגה שלא זכתה לענוד. אורית הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ מעגן מיכאל, בבית שבו נולדה, גדלה והתבגרה. בת עשרים היתה בנופלה. הותירה אחריה הורים, אחות – עינת ואח – ספי. במכתב ניחומים למשפחה, כתב מפקד היחידה: "אורית, כדרכה, השתלבה במהירות רבה, למדה תפקידים חדשים, ביצעה אותם בהתלהבות, בהפגנת כושר מנהיגות, שליטה ופיקוד, תוך שילוב של חביבות, שמחת חיים וחתירה בלתי נלאית למצוינות. מסיבות אלו בחרתי בה, למרות הזמן הקצר, לייצג את היחידה ולהדריך בקורס שיטור ותעבורה בבית-הספר למשטרה צבאית. אורית קיבלה תפקיד זה בהתלהבות וביצעה אותו, כדרכה, בהצלחה מרובה. הצלחתה היתה גדולה עד כדי כך, שחלפו גם הרהורים להשאירה במקצוע ההדרכה". בני משפחתה והקיבוץ הוציאו לזכרה חוברת זיכרון.