אהרן, בנם של סושה וליאו, נולד ביום י"ג בסיוון תרפ"ו (27.5.1926) בפולין, בעיר פשמישל שבחבל גליציה. בן למשפחה מהמכובדות בעיר. למד בבית ספר עממי והמשיך לתיכון. בין שתי מלחמות העולם נשלטה פשמישל על ידי פולין. 19,400 היהודים שחיו בתחומה ניהלו חיים פוליטיים מגוונים וכן הפעילו מוסדות דת, תרבות וסעד. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם. פשמישל נכבשה בידי הגרמנים ביום 14 בספטמבר 1939 ומיד החלו מעשי הרצח, במהלכם נטבחו כ-600 יהודים. לאחר מכן סופח האזור לברית המועצות, אך הגרמנים שבו והשתלטו עליו ביוני 1941. ביולי אותה שנה הוקם יודנראט, וכאלף יהודים הועברו למחנות לעבודת כפייה. בשנת 1942 נשלחו כאלף מצעירי פשמישל למחנה ינובסקה בלבוב, שם הועסקו בכפייה ברשת בתי חרושת של התעשייה הצבאית הגרמנית. בקיץ 1942 רוכזו 22,000 יהודים מפשמישל ומסביבותיה בתוך גטו, ומתוכם גורשו כ-10,000 איש למחנה ההשמדה בלז'ץ. בהדרגה גורשו כל יהודי פשמישל למחנות ההשמדה, עד לחיסולו הסופי של הגטו בספטמבר 1943. אהרן הצטרף ל"קומסומולסקי" – תנועת הנוער הקומוניסטית – בעת הסיפוח לברית המועצות. לאחר חזרת הגרמנים ניסה לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים במסגרת "הבריגדה על-שם סטאלין" – אך נתפס. הוא נידון למוות וניצל בדרך נס. אחיו של אהרן נתלה למול עיניו לאחר שניסה לברוח מקרון המוות. שאר המשפחה הושמדה בטרבלינקה. אהרן עצמו הועבר למחנה עבודה באושוויץ וחייו ניצלו הודות לכך שנמצא כשיר לעבודה. כשעבד יחד עם שבויי מלחמה אמריקנים ואנגלים הגן אהרן על כבודו של בחור יהודי שהוכה על ידי אחד מאנשי ה"היטלר יוגנד". הוא שוב נידון למוות, אך בהשתדלות מנהלי העבודה, שהכירו בו כאחד מטובי העובדים, קיבל חנינה. עם תחילת המתקפה של הצבא הסובייטי בכיוון קרקוב ואושוויץ, במחצית ינואר 1945, החלו הנאצים בנסיגה חפוזה. אהרן נשלח עם כלואים אחרים למחנה נורדהאוזן שבלב גרמניה, במסע שארך 15 ימים בקרונות פתוחים. במקום זה שהה והתענה עד אמצע שנת 1945, אז שוחרר בידי הצבא האמריקני. לאחר המלחמה חזר אהרן לפולין לבקש שריד ממשפחתו. משלא מצא יצא בנתיב "הבריחה". בלנדסברג שבגרמניה שהה עם קבוצת בית"ר. משם עבר לאיטליה. באוסטיה שליד רומא הצטרף לקיבוץ "דרור". הוא רצה להתגייס ל"הגנה", אך בשומעו כי בארץ הפסיק הארגון את מאבקו בבריטים הצטרף לאצ"ל, וכך יצא מרשימת המיועדים להעפלה בשלב זה. דרך גרמניה נדד לצרפת ושם עלה, ביום 18 בינואר 1946, לאונייה "לנגב". אוניית המעפילים "לנגב" נרכשה באיטליה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". היא יצאה מנמל סט שבצרפת כשעל סיפונה 647 מעפילים מארצות שונות, ובהם חברי תנועות נוער ופרטיזנים לשעבר. ההפלגה לוותה בקשיים טכניים ואחרים, שאיימו לא אחת על חייהם של המעפילים: המזון אזל, בים התחוללה סערה והמים החלו לחדור אל הספינה. ב-5 בפברואר 1946 נתגלתה "לנגב" על ידי הבריטים. שתי משחתות נצמדו אליה ועשרות חיילים בריטים, חמושים במסכות גז ובאלות, עלו על הסיפון. לאחר מאבק אלים, במהלכו נפצע אהרן קשה, הכניעו הבריטים את המעפילים. "לנגב" נגררה לנמל חיפה, שם שוב התפתח קרב ובמהלכו נהרג אחד המעפילים – לימים, נקראה על שמו אוניית המעפילים "המעפיל האלמוני". לאחר שמעפילי "לנגב" הורדו מהאונייה בכוח הם גורשו לקפריסין. אהרן שהה במחנה המעצר בקפריסין כשנתיים. תקופה ארוכה נדרשה לו כדי להחלים מפצעי הקרב מול הבריטים, והוא ניצל את הזמן כדי ללמוד עברית. לאחר מכן היה לאחד הפעילים המרכזיים בגדוד על שם ישראל אפשטיין, איש האצ"ל שפוצץ את שגרירות בריטניה ברומא. משהגיע האישור המיוחל עלה אהרן ארצה, והגיע ביום 19 בפברואר 1948 על סיפונה של האונייה "קדמה". הוא שהה במשך יומיים בבית העולים בקריית מוצקין, נפגש עם קרוביו ושיתף אותם בחוויות עברו הכאוב. אך האיחוד המשפחתי לא נמשך זמן רב. אף כי הפצירו באהרן כי ינוח, יתאושש ויתוודע לחיי הארץ, לו היו כוונות אחרות. מספר קרובו: "הוא היה מסוער ברעיונות מהפכניים. הוא לא היה היחיד, בא עם חברה שעמם היה קשור כאחים". אהרן התגייס ל"הגנה" וצורף ל"גבעתי" – חטיבה מספר 5. כשחיפשו עשרה מתנדבים לבאר יעקב הנצורה התנדב מיד, באומרו: "נשמת העם נתונה בסכנה, יש צורך במאמצים נועזים מתוך זריזות, התלהבות ורצון אדיר ללא רתיעה. התחייבנו לכך והוטל עלינו תפקיד חלוצי רב-אחריות ועלינו למלאו כהלכה. לא מילים, אלא נעשה במעשים, תוך הקרבה עצמית". הוא שהה כחודש בעמדות ההגנה בבאר יעקב. אהרן הצטיין בתפקידו, וכשקיבל את ה"סטן" לידו לא היה גבול לאושרו. על יומו האחרון מספר חברו: "היה זה בשבת. יצאנו בפעם הראשונה להתאמן בסטנים בסביבות באר יעקב. כעבור 20 רגע סבבו אותנו ערביי רמלה ופתחו באש על הקבוצה. קיבלנו פקודה לתפוס עמדות. החזקנו מעמד עד שאזלה התחמושת, אז קיבלנו פקודה לסגת". בעודו קם, נפגע אהרן מכדור בבטנו. כשהוא פצוע החזיק את ה"סטן" ורץ עוד כמה מאות מטרים לכיוון העמדות, בניסיון להתחמש מחדש. ממשיך חברו ומספר: "הערבים התקרבו ואנשי באר יעקב באו לעזרתנו. אי אפשר היה לקחת את ארתור לבית חולים מיד כיוון שהכביש היה תפוס על ידי הערבים. ארבע שעות וחצי שכב ארתור בלי הכרה. כשפתח את עיניו שאלתו הראשונה הייתה: 'איפה הסטן?' כשאמרו לו שהסטן ניצל חייך ואמר 'עוד אבריא ואשוב לעמדתי'". אהרן נלקח לבית החולים "הדסה" בתל אביב. פציעתו הייתה אנושה וגופו לא עמד בה. לאחר יומיים בבית החולים, ביום י"א באדר ב' תש"ח (22.3.1948), נפטר מפצעיו. בן עשרים ושתיים בנפלו. אהרן הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. מצבה לזכר אהרן הוקמה בקיבוץ רמת רזיאל, שם הספיק לשהות זמן קצר. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
