הימן, גיורא

בן אלימלך ואלישבע. נולד ביום ט"ו במרחשון תשי"א (26.10.1950) בנתניה. למד בבית-הספר "איתמר" ובבית-הספר התיכון על שם טשרניחובסקי – שניהם בנתניה. היה מדריך ב"צופים" ולאחר מכן היה מ"כ בגדנ"ע והצטיין כספורטאי במשחקי כדור ובאתלטיקה קלה. הוא היה מוכשר במתמטיקה, וחברו לאוהל מימי שירותו בצבא סיפר כי הוא אהב לשבת לידו ולשאול אותו שאלות במתמטיקה וליהנות ממוחו החריף והשנון. בנובמבר 1968 גויס לצה"ל והצטרף לצנחנים. הוא היה חייל ממושמע, אך כשהיה מקבל הוראה ממפקדו, שנראתה לו מחוסרת הגיון, לא התבייש להעמידו על טעותו, על אף "המחיר" שהיה צריך לשלם על העזתו. גיורא היה בן מסור להוריו ובמשך שנת שירותו דאג לכתוב להם מכתבים בקביעות. באחד המכתבים כתב לאמור: "המרגיז בכל הדבר שעוד לא 'הרבצתי' אפילו כדור אחד ואילו בכל המוצבים סביבנו יורים בלי סוף. אני מתאר לעצמי שאתם מאוד מפחדים וכדי להרגיע אתכם אין פה שום סכנה. עד כמה שידוע לי, בתקופה האחרונה לא נשרט באיזור שלנו איש". פסקה זו במכתב מוכיחה כמה רצה להרגיע את הוריו המודאגים. ביום כ"ד בכסלו תש"ל (4.12.1969) נפל בעת מילוי תפקידו ברמת הגולן. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנתניה. במלאת שנה לנפילתו הוציאו חבריו לאור חוברת לזכרו וקראו לה "גיורא". וכך מסיים את החוברת אחד מחבריו לנשק: "עברה שנה, גיורא, שנה – והרגע ההוא עדיין חרוט אצלי כמו היה זה רק אתמול. פינת הרחוב באותו כפר נטוש, שמי חורף כחולים, עמוקים ועמק החולה נשקף בירוק מלמטה. – – – היה זה תרגיל מסכם ושנינו צורפנו לאותו הכוח. כאשר החלו הכל לנוע, פתחנו אנחנו באש. הפצצות פגעו בקול נפץ בבתים שבמעלה הרחוב, מעלות תימרות עשן ואבק. אותך לא ראיתי אך אולי הרגשת כמוני; תחושת העצמה והביטחון בנשק הזה, ויותר מכך – בנוער שמאחוריו. יודע אתה, השמש עוד עולה כל בוקר, גדולה וחדשה על רכסי הרמה, מעבר לקווי האש ובכל המקומות שהיינו בהם יחדיו. ואנחנו, כל חבריך ליחידה ממשיכים בכל שהיית שותף לו עד לפני שנה. וכעת, שוב סתיו והעצים מגזימים בשלכתם. שנה שלמה עברה; אבל בכל מקום שאהיה בו, תמיד תישאר אצלי אחד מהחבר'ה, הגדוד והפלוגה שלנו – אתה חלק מהם לנצח".