רחל, בתם של שושנה-זלדה (לבית גולדשטיין) ויחזקאל (חסקעל), נולדה ביום ג' באדר ב' תרפ"ד (9.3.1924) בלודז' שבפולין. בת להורים אמידים, נתחנכה חינוך דתי בבית ששלטו בו רוח שלום ואהבה. עד גיל 15 ידעה חיים שקטים וטובים, למדה בגימנסיה העברית בלודז' והייתה תלמידה טובה וחרוצה. היא בלטה בכשרונה המוזיקלי ובשטח זה מצאה לה רגישותה ביטוי מיוחד, רחב ומלא. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בבוא ההתמוטטות הכללית, חרב גם עולמה של רחל. ב-8 בפברואר 1940 הוקם בלודז' גטו, שהעברת היהודים אליו לוותה בהתגברות מעשי שוד, התעללויות ורצח. הגטו נסגר באפריל וכ-200,000 גברים, נשים וטף נדחסו בו בתנאים בלתי אנושיים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים: הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. הוריה של רחל מתו מרעב בגטו והיא נשארה לבד עם אחיה הקטן, הצעיר ממנה בשבע שנים. היא הצליחה להסתירו בשעה שהילדים שטרם היו כשירים לעבודה נלקחו למחנות המוות, ואחר כך עלה בידה לסדרו בעבודה בהצגתו כבן 14 – אף כי היה בן 11 בלבד. בזכות העבודה נשאר בחיים עוד שנים מעטות, אך בשנת 1944, כשגטו לודז' חוסל וכל תושביו הובלו למחנה אושוויץ, לא יכלה עוד להגן עליו והוא נלקח למשרפות. רחל נשלחה למחנה העבודה מיטלשטין, ומשם נדדה בין מחנות ריכוז ועבודה שונים. היא סבלה רעב וקור, ודמותה הייתה כצל אדם – חיוורת וחלשה, אך רחל זכתה לראות את קץ המלחמה. מכריה של רחל העידו על קשייה בהיוותרה יחידה אחרי המלחמה: "… האכזבה הייתה מרה, ועוד שבעתיים ממנה הייתה מרה השיבה לחיים חופשיים עם הדרישות היומיומיות והדאגות לכל הדברים הקטנים שבלעדיהם אין קיום אף יום אחד. העולם חזר לחיים, או נכון יותר לא חזר כלל, חי בכל תקפו ועבר על כל שהיה בלי להיעצר אף רגע… החיים גררו את רחל א?תם והיא התקשתה שלא לפגר אחריהם, במיוחד מאחר שבערבוביה הכללית אף אחד לא ידע לאן ללכת, ואצלה ה'לאן' בחיים היה תמיד נקודת המוצא לכול, ובלעדיו – חלל ריק". רחל, שחיפשה לעצמה מטרה או אידיאל אליהם תתמסר, מצאה עד מהרה את הדרך. אחרי מיגור הנאצים חזרה ללודז' ושם מצאה את החלוצים הדתיים הראשונים. היא הצטרפה לתנועת "תורה ועבודה" והשתתפה בייסודם ובפעולתם של קיבוצי ההכשרה הראשונים. בהמשך עברה לקרקוב, שם השתתפה בארגון קבוצת "לנצחון". בפרוץ הפוגרום על היהודים בקרקוב בקיץ 1945 עמדה על משמר הקיבוץ, שזה מקרוב הוקם ופעל בבניין בית הספר "תחכמוני", ונלחמה על קיומו בגבורה. לאחר מכן עברה לחוות הכשרה חקלאית של "בני עקיבא" בעיר אשבאך שבגרמניה ומשם, דרך צרפת, העפילה לארץ עם חבורתה באונייה "לטרון" לקראת סוף 1946. הבריטים עקבו אחר האונייה מרגע צאתה לדרך, ובהגיעה ללב ים השתלטו עליה תוך הפעלת כוח. "לטרון" נגררה לנמל חיפה, ובראשית נובמבר 1946 הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו על אוניות גירוש, שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין. רחל זכתה להגיע לארץ ישראל רק בקיץ 1947, והצטרפה למקום בו מצאה אנשים כלבבה – קיבוץ כפר עציון. היא השתלבה במקום, מילאה את חובתה בטיפול בילדים ובכל עבודות המשק, אך הסתגרה בתוך עצמה תחת נטל הזיכרונות המכאיבים. חבריה סיפרו על התהליך שעברה: "ההתחלה הייתה קשה. כל הבעיות של אדם חדש שנקלט בחברה ובתנאי חיים חדשים עברו עליה בסימן של התלבטות. רגישותה היתרה גרמה לה תמיד הרבה סבל. אבל במשך הזמן השתנה הכול. מיום ליום התבצרה יותר באמונתה שבחרה בדרך הנכונה, ובלבה התחילה לרנן בחשאי התקווה לניצחון במאבק. אחרי שנים רבות של סערת רוח תמידית, התחילה להרגיש מנוחה מופלאה בנפשה ויחד עם זה כוחות יצירה נסתרים שהתחילו לפעם בקרבה. המרירות שליוותה אותה כל הזמן התחילה לפוג, ואת מקומה לקח החום המבורך של האהבה. התמלאה הבנה ואהבה לכול. האינטליגנציה הטבעית שניחנה בה נתנה לה אפשרות להתעמק בחיי היצירה והיא החלה להתפתח. כל אשר ראה את רניה בקיבוץ התקשה להבין כיצד היא נעשתה לאדם אחר, שופע חיים ושמחה חרישית, שמחה פורייה השולחת קרניים סביב". על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים, וצרו עליו מכל עבר. כל מתיישבי הגוש הבוגרים, ורחל ביניהם, שירתו ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני" (חטיבה מספר 6). רחל נשאה בנאמנות ובמסירות בעול המצור. בחורף תש"ח השתתפה בשמירה, סיימה קורס עזרה ראשונה והייתה נכונה לכל תפקיד. באחד ממכתביה כתבה: "… אל תתרגזי עליי שאיני כותבת לעתים תכופות אבל תביני שהדואר מאתנו יוצא פעם ביובל. בכלל, אנחנו נמצאים כאילו על אי בודד ורק מרגישים איזה קשר כשבאה שיירה שמביאה לנו אוכל ואת הדברים הנחוצים ביותר…" באותה תקופה, בתוך סערת הקרבות, אף הכירה חבר כלבבה. על כך היא סיפרה במכתב: "חיי הפרטיים נשתנו קצת… כן… למרות הכול, הולכים קדימה ומאמינים שהולכים לזמנים יותר טובים ויותר שקטים. אנחנו כולנו במצב רוח טוב, וזה העיקר…" ב-12 במאי 1948 הותקף גוש עציון על ידי חיילי הלגיון הירדני, מתוגברים במשוריינים ובארטילריה ויחד עם כוח ערבי גדול מתושבי הכפרים הסמוכים. הם כבשו כמה משלטים בסביבת כפר עציון. למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקפו הערבים בעוצמה רבה את הכפר עצמו. כאשר פרצו שריוני הלגיון הערבי לתוך הכפר הייתה רחל – עם שאר החובשות – במקלט מתחת לבניין המנזר הגרמני ששימש כמושב המפקדה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין, והריסותיו קברו תחתיהן את יושביו. במקום זה נהרגה רחל, והיא בת עשרים וארבע. למעלה ממאה מגיני כפר עציון נפלו באותו יום, ביניהם גם רחל וחברה יוסף ויסמן, שלו עמדה להינשא. גופות הנופלים נותרו במקום במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו במבצע מיוחד על ידי הרבנות הצבאית בשנת 1949. רחל הובאה למנוחות עם יתר חללי גוש עציון בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949). חבריה של רחל הספידוה: "דמותה לא תישכח מלב המעטים שהכירו אותה, דמותה לא תישכח גם בנצח ההיסטוריה שלנו, בדיוק כשם שאין משתכחים כל מקדשי השם והמולדת מאז, האלמונים המנחילים לנו את הרוח הדוחפת אותנו ליצירת המדינה וביסוסה. בשלה, ובשל שכמותה, הגענו הלום – ולהם התהילה". החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
