היינברג, עוזי

בן גבריאל ושושנה. נולד ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948) בקיבוץ דורות. כאשר הגיע לגיל הלימודים למד בבית הספר היסודי שבקיבוץ ואחרי שסיים את לימודיו בו למד בבית החינוך המשותף בשער הנגב וסיים את לימודיו התיכוניים. בשעת לימודיו היה שמח לעזור לחבריו בפתרון בעיות מתמטיות והוא עודד אותם להמשיך וללמוד. ניחן בכוח רצון ובהתמדה. במשך שנה אחת היה עוזי מרכז "קן" "הנוער העובד והלומד" בחדרה. אחד מתחביביו היה הצילום. את קבלתו לחברות במשק ראה ברצינות ולמרות שאהב את החיים בקיבוץ והזדהה עם ערכיו – החליט שלא להצטרף לחברי הקיבוץ לפני תום שירותו בצה"ל. בנובמבר 1967 גויס לצה"ל והתנדב לסיירת הצנחנים. ראשית דרכו ביחידה היתה קשה אך הוא התגבר על הקשיים כדרכו תמיד. הוא עמד איתן בפני כל אתגר. אחרי הטירונות הלך לקורס חובשים ואחר כך יצא לרמה. הוא היה בחור יסודי וזה היה ניכר החל מהמיסדר הראשון, שבו היה מדקדק בפרטים ומקפיד על סדרים. בקורס התבלט מיד והיה לחניך התורן הראשון. מלבד תכונות אלו היה לו חוש צדק מפותח ביותר. הוא נפגע מאד כשמישהו לא נתן בו אמון או חשב ששיקר או שניסה לרמות את חברו. הוא נפגע גם כשנדמה היה לו שאין מאמינים במישהו אחר. עוזי היה קרוב להוריו ולביתו וכשהוצע לו פעם לבוא באחת החופשות להתארח בטבריה – כי בכלל מעניין יהיה לעוזי, בן-המשק, לראות מה החיים בעיר, ענה: "אני מעדיף להיות בבית עם ההורים". תמיד היה מקבל כל דבר בבת צחוק וזו האירה לחבר. כעשרים-שלושים שניות לפני נפלו באותו יום ג' באלול תשכ"ח (27.8.1968), כאשר עוזי נסע בשעת מילוי תפקידו בזחל"ם לעבר מחנהו, והוא ישב אז ליד הנהג, וכשהסתובב ראה את חברו ברכב שמאחוריו ראה אותו החבר כשחיוכו הגדול נסוך על פניו – (חיוך של אדישות, כביכול. למהירות שבה נסע חברו). אחד החברים סימן לעוזי שיורה לנהג לעצור, אך הוא הסתובב והמשיך לחייך – ותוך כדי כך התהפך הזחל"ם אל תוך שדה סלעים ליד עין זיון שברמת הגולן, נפצע פצעים קשים וכך מצא את מותו בו במקום. הובא למנוחת עולמים בקיבוצו. מפקד יחידתו במכתב התנחומים להוריו ציין אותו כחייל מצטיין ושקט ש"לא השתדל למשוך תשומת לב, אך את מלאכתו בכל השטחים עשה בנאמנות ובמסירות… צערכם, צערנו" במלאת שנה לנפלו הוציאו הוריו, חבריו וכל בית דורות חוברת לזכרו.