היימן, משה-ישראל

בן אסתר-מנוחה ומאיר, נולד ביום י"ד בסיוון תרע"ג (19.6.1913) למשפחה ותיקה בירושלים. בילדותו נתייתם מאביו ובגלל מצבה הדחוק מסרה אותו אמו לבית-היתומים "דיסקין" בירושלים. שם נתחנך ברוח המסורת שדבק בה כל ימיו. משגדל למד את מלאכת המסגרות והמיכניקה והיה לעזר ולסעד לאמו. הוא פתח בית- מלאכה וכל מכריו שיבחו אותו על תבונת-כפיו ונדיבות-לבו. משה- ישראל היה עניו וישר-דרך, תמך במוסדות תורה וחסד וקבע עתים לתורה. הוא נשא אישה, נולדו לו בת ושני בנים ובחוג משפחתו מצא שילומים לילדותו הקודרת. היה פעיל באגודת "תפארת- בחורים" ואחר-כך בארגון "בני ציון". בימי מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט הצטרף ל"הגנה" ומילא את חובתו בהגנה על ירושלים העברית. בשנות המאבק הלאומי היה שיא שאיפותיו לראות מדינה חופשית ועצמאית לעם ישראל. במלחמת-העצמאות ויתר על האפשרות להשתחרר משירות מסוכן כבעל משפחה והתנדב לשירות בחי"ם. עמד על משמרתו יומם ולילה מול אש האויב. כשבני משפחתו ביקשוהו להיזהר, השיב: "לא כל אחד מחויב לחיות שבעים שנה, אך המולדת מוכרחת לחיות למען כולנו ודורותינו". ביום כ"ו באייר תש"ח (4.6.1948) בעומדו על משמרתו נפגע מפגז אויב ונפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבעת שאול בירושלים.