היבשמן, דב

דב, בן מרים ומנחם, נולד ביום ו' בשבט תרצ"ה (10.1.1935) בגורהונץ (טרנסילבניה) שברומניה ועלה ארצה בשנת 1949. הוא למד בבית ספר יסודי ברומניה. הוא גדל וחונך בבית ציוני להורים שומרי מסורת. אביו היה מפעילי תנועת "הפועל המזרחי" ועסק בהצלת נרדפי השואה והברחתם לארץ, ודב ספג עוד מילדותו את ערכי הדת ורעיונות התנועה הציונית. היה חבר פעיל בתנועת "בני עקיבא" שבעיר מגוריו, הצטיין בגיוס תרומות למען הקרן הקיימת, ומיום ליום גברה כמיהתו לעלות לארץ ישראל, דבר שנמנע ממנו על-ידי השלטונות, כשנעלו את שערי המדינה בפני משפחתו. בשנת 1949, כשהיה בן ארבע-עשרה נודע לו שילדים יהודים מניצולי השואה עומדים לעבור בעירו בדרכם מצ'כיה לארץ ישראל. הוא עמד על דעתו לעזוב את הבית מיד ולעלות ארצה, וכך הצטרף לבדו אל הקבוצה ובדרך-לא-דרך ותוך סכנות הגיע לארץ. דב התחנך במוסד של "עליית הנוער" כשנתיים וכשעלו בני משפחתו ארצה שבו והתאחדו. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר המקצועי "מקס פיין" במגמה מיכנית ועבד במפעל למוצרי אלקטרוניקה עד לגיוסו לצה"ל. דב גויס לצה"ל בתחילת ספטמבר 1953 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות סיים קורס קשרי חת"ם והוצב לגדוד תותחנים בתפקיד קשר. היה חייל מסור שאהב מאוד את שירותו הצבאי. הוא התגלה כאיש מקצוע מעולה והתמנה לתפקיד מש"ק קשר. במרס 1956 שוחרר דב מהשירות הסדיר ונשאר ביחידת מילואים של חיל התותחנים. את מרבית שירותו עשה בגדוד מרגמות כבדות כמש"ק קשר. מעולם לא התלונן על תקופות השירות הרבות במילואים. עם יחידתו נלחם בקרבות מבצע "קדש". מספר שנים עבד כמנהל עבודה במפעל למוצרי גומי. באפריל 1962 נשא לאישה את עפרה ויחד הקימו את ביתם בתל אביב, שם נולדו בנו אביב ובתו חיה. כבחור שגדל בבית מסורתי היה דב בעל אמונה עמוקה, אדם אופטימי שלא נפל ברוחו אפילו בזמנים הקשים ביותר; תמיד הביט קדימה והצליח להשרות מבטחונו ומאמונתו גם על הסובבים אותו. הוא היה בעל אופי נוח במיוחד, לב טוב ורחב ונוח לבריות, ובזכות מעלות אלו רכש לעצמו ידידים רבים. היה מוכן תמיד להושיט עזרה, הן במשפחה והן לכל מי שנזקק. בעיקר הקדיש הרבה מזמנו הפנוי לבני המשפחות השכולות של חבריו לנשק. דב אהב מאוד את המדינה ותושביה והרבה לדבר בשבחם, הסתייג מדברי ביקורת וניסה לגלות בכל תופעה חברתית או מדינית רק את החיובי שבה. הוא האמין באמונה שלמה בכוחו של עם ישראל להתגבר על כל המכשולים ולחדש ימיו כקדם. תמיד הביט קדימה וקיווה לטוב, ואפילו במלחמת יום הכיפורים, כשהמצב בחזית היה עדיין קשה מאוד. ביום נפילתו אמר בשיחה עם מפקדו: "זו היא המלחמה האחרונה – אחריה יבוא השלום הנכסף". אהבתו לארץ התבטאה גם בטיוליו הרבים יחד עם בני משפחתו; ואף כי הגיע אליה בגיל צעיר לא חדל מהתפעל מיופיה, מקסמה ומהתפתחותה עד יומו האחרון. לאחר מלחמת ששת הימים אותה עבר במסגרת יחידתו, החליט להיות עצמאי ופתח לעצמו בית מלאכה קטן למוצרי גומי. דב היה חרוץ מאוד וישר, אולם כשרק התחיל להתבסס – נפל. במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים ברמת הגולן. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), בקרבת צומת חושנייה, נפגע דב מאש ארטילרית ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, בן ובת, אם ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "דב שלכם היה דב'לה שלנו. מי לא חיבבו והעריך את טוב לבו ונכונותו לעזור לכל חבר? זכור לנו היטב כיצד טיפל במשפחות החללים בעת מלחמת ההתשה. אין מלים בפינו להביע צער בכאבכם". לזכרו ולזכר חברו לנשק הוקדשה חורשה בפרוזדור ירושלים על-ידי חבריו לגדוד.