הורנשטיין, דוד (דודו)

דוד, בן שפרה ושלמה, נולד ביום י"ד בשבט תש"י (1.2.1950) בתל-אביב ולמד בבית-הספר היסודי "גאולה". את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר הריאלי על-שם מונטיפיורי. הוא אף החל ללמוד בשיעורי הערב של הטכניון במגמת אלקטרוניקה, אולם לא הספיק לסיים את לימודיו. בבית-הספר היה דודו תמיד בין התלמידים המצטיינים. "בכל המקצועות הריאליים הוא היה תמיד מעל ומעבר לכל הסובבים אותו, ולא הצליח 'לרדת' מהציון 8-9", סיפר אחד מחבריו לספסל הלימודים. "בוויכוחים על נושאים אקטואליים, היה דודו תמיד המוקד ותמיד הפתיע את חבריו בידיעותיו. עד שיום אחד גילה לי את סודו: 'אני קורא את כל העיתונים כמעט, כך שאני בעניינים,' הסביר לי". קריאת עיתונים הייתה אחד מתחביביו הגדולים של דודו והוא נהג לשמור על עיתונים מתקופות בעלות חשיבות היסטורית, כגון מלחמת ששת הימים. תחביבים אחרים שעסק בהם, היו קליעה למטרה במסגרת הגדנ"ע, איסוף בולים, בניית מכשירים אלקטרוניים, צפייה בכוכבים בטלסקופ שבנה בעצמו ודיג. דודו היה טיפוס מצטנע ומופנם, אולם כל ידידיו ראו בתכונות אלה ממעלות האופי המבורכות שלו. מבקשי קרבתו ראו בו אדם שקול ומיושב, המסוגל להטות אוזן קשבת ולייעץ בשעת צרה. "הקושי נוצר כדי להתגבר עליו", נהג לומר. דוד גויס לצה"ל במחצית ספטמבר 1968 והוצב לחיל השריון. לאחר שהשלים את הכשרתו בבית-הספר לשריון, הוענקה לו דרגת סמל והוא מונה מדריך ואחרי-כן הוכשר כמפקד טנק. על כישוריו ותכונותיו כמפקד, סיפר מי שהיה מפקד פלוגתו בשירות המילואים: "היה בדודו דבר אחד שאי-אפשר היה לטעות בו, והוא – הרצינות. הוא היה רציני ואחראי ולדעתי אלה הן שתי תכונות אופי חשובות לכל מפקד. הוא התייחס לכל משימה ולו גם הקטנה ביותר, במלוא הרצינות והתעקש לבצעה עד הסוף. דבר נוסף שמשך את תשומת ליבי הייתה העובדה, שמעולם לא ביקש שחרור או דחיית שירות המילואים מסיבה כלשהי, דבר שהוא יוצא דופן לגבי אנשי-מילואים…" במלחמת יום הכיפורים, נקלעו דודו ואנשי מחלקתו לסדרה של קרבות בלימה קשים בגזרת תעלת סואץ. מפקדו של דודו, יצחק שמילוביץ, שוחח עמו ימים אחדים לפני נפילתו. "קשה היה לי לדעת מה הרגיש דודו", סיפר כעבור זמן. "אבל כדרכו היה שקט ושלו. עובדה זו הרשימה לא רק אותי, אלא גם את הסובבים את דודו ואת הכפופים לו. השקט הנפשי, היעילות והנכונות לעזור לזולתו, הפכו את דודו לחייל מצוין וללוחם מעולה. אני אומר זאת לא משום שהוא איננו עוד אתנו, אלא מתוך הערכה כנה ואמיתית של חבר לנשק, ותחושה זאת היא נחלתם הבלעדית של חברים לנשק…" באחד הקרבות האכזריים ביותר במלחמה, שהתחולל בגזרת התעלה ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), נפגע דוד ונהרג. כחצי שנה נחשב כנעדר, עד שנתגלתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. כעבור זמן, עם שחרור כוחות המילואים, כתב מפקדו של דודו למשפחה השכולה: "עד עכשיו דחקנו בכוח את הכאב אל פינות חבויות בלב והמשכנו בעיסוקינו הצבאיים. עתה, כאשר השחרור נראה באופק, פורץ הכאב מחדש. המחשבה כי דוד איננו אתנו, כי שוב לא נלחץ את ידו ונוכל לומר לו: להתראות במילואים הבאים – המחשבה הזאת קשה מנשוא. מי יתן ויהיו מעשינו בעתיד ראויים לזכרו".