הולצהקר, חנוך

בן רוזה ויעקב, נולד ביום כ"ח בכסלו תרצ"א (18.12.1930), בעיירה מלינוב, ווהלין, פולין והיה בן תשע כשפרצה מלחמת-העולם השנייה. עם פלישת הנאצים לאזור הכיבוש הסובייטי נכלאה המשפחה בגיטו ובו נספו הוריו ואחיו הבכור. יחד עם שאר אחיו, חוץ מאחד, נמלט ליערות. במצוד שערכו הגרמנים נהרגו גם אחיו, חנוך נפצע בראשו והנאצים, שחשבוהו למת, הניחו לו. כשהתאושש הגיע בזחילה למקום-מחבוא. שם מצא משפחה מבני עיירתו. המשפחה אימצה אותו ויחד איתה נמלט לרוסיה ונדד בערבותיה, ואיתה חזר לפולין. שם מצא אותו אחיו שניצל ממוות וחזר לפולין כחייל בצבא הסובייטי. חנוך עזב את המשפחה שאיתה נדד, נכנס לבית-יתומים יהודי והתקשר עם חברת-נוער של "השומר הצעיר", עזב איתה את פולין, עבר לשטח הכיבוש האמריקני שבגרמניה ונשלח לבית-הבראה שבסנט-אוטיליין. חנוך התחיל לחפש את קרוביו. היו לו דוד באמריקה ושתי אחיות בארץ. הדוד רצה להביא את הנער לאמריקה, אולם לבו נמשך לארץ-ישראל. הוא ביקש דרך להתקשר עם אחיותיו ולא היה קץ לשמחתו כשפגש בשליח, חבר קיבוץ נגבה, שאחת מאחיותיו היתה חברה בו. "לרעוב ללחם – אולם להיות איתכן בארץ הנני רוצה" – כתב באחד ממכתביו לאחיותיו – "ולא עם הדוד העשיר. אני חושב שעל כל הנוער לעלות ארצה ולבנותה במשותף". חנוך הפליג לארץ באוניית-מעפילים. ליד חופי הארץ קפץ הימה וניסה להגיע לחוץ-המבטחים בשחייה, אולם נתפס על-ידי הבריטים והוגלה לקפריסין. שם שהה שמונה חודשים. כשבא בסוף חודש ספטמבר 1947 ארצה עזב את חברת-הנוער אשר במסגרתה בא לארץ והלך לנגבה, כדי להיות קרוב לאחותו. כאן הצטרף לחברת-נוער אחרת והסתגל אליה מהר. הוא התמסר ללימודים ולקריאה, ביודעו כי החסיר הרבה בשנות נדודיו. חנוך למד את מלאכת הנגרות אולם כעבור זמן קצר תפסו האימונים את מקום הלימודים. הוא התמסר בלב ונפש לתרגילים הצבאיים, בז לפחדנים והיה חדור אמונה: "אם לא קרה לי ולא כלום עד כה – בוודאי לא יוכלו לי כדורי הכנופיות" – היה אומר. זילזל בסכנה, ופעמים רבות ניצל בנס. חנוך נפל ביום ט"ז באייר תש"ח (25.5.1948) מפגיעת פגז מצרי בעמדה בנגבה ליד מכונת- ירייה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנגבה. דף לזכרו מופיע בחוברת "בטרוף הסער" לזכר חללי נגבה.