בן רבקה ומשה, נולד ביום ז' באדר תרפ"ח (28.2.1928) בעיירה וישקוב שבפולין. אח של רחל, חיה, איטה-ביילה, שמעון, יעקב, לואי, דוד ושרה. זאב – בן שישי במשפחה בת תשעה ילדים – זכה לשם החיבה וֶלְוָולֶה (וועלוועלע ביידיש. במקור: וולף). הוא אהב לשיר והיה ספורטאי חובב שעסק בכדורגל, באתלטיקה קלה והשתתף בצעדות ספורטיביות. זאב גדל בבית שלא חסר בו דבר, והוריו דאגו לכל צורכי ילדיהם. הוא היה "ילד של אימא" ואהוב על כל בני המשפחה, תמיד עזר לכולם. היו לו ידי זהב, בכישרון טבעי ידע ליצור או לתקן כל דבר שנדרש בבית. המשפחה ניהלה אורח חיים דתי, ובחצר הבית אף פעל בית כנסת, אשר שירת את תושבי הכפר. הוא גדל בעיירה וישקוב ליד ורשה. ב-1939, עם פלישת הגרמנים לפולין בימי מלחמת העולם השנייה, ברחו מאות אלפי יהודים מזרחה, אל פנים ברית המועצות. הוריו של זאב וילדיהם היו ביניהם. הם נדדו ברחבי ברית המועצות במסע ארוך ורב תלאות. רוב היהודים הפליטים סבלו מחרפת רעב, ממחסור וממחלות, ושהו במחנות שונים. אלפי ילדים איבדו בדרך את הוריהם. זאב, שהיה פעיל בילדותו בתנועת הנוער "חירות" וחדור ציונות – שאף לעלות לארץ ישראל. ב-1943, בהיותו בן חמש-עשרה, הזדמנה לו האפשרות לכך במסגרת עליית הילדים שנודעה בשם "ילדי טהרן". לאחר שהצהיר על עצמו כיתום, הצליח לחבור לקבוצה והיה בין הבוגרים בה. הקבוצה, מנתה כ-1,000 ילדים וכ-800 מבוגרים יהודים, נספחה לחיילי הצבא הפולני על אדמת ברית המועצות בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס. הם עברו עם צבא אנדרס, דרך רוסיה האסיאתית, לטהרן בירת פרס. הפליטים היהודים המבוגרים הקימו את בית היתומים באַשְׁחָבָּד (היום: בירת טורקמניסטן) בסיועה הפעיל של הקהילה היהודית המקומית וריכזו בו 716 ילדים. 124 מהם היו יתומים מאב ומאם. רבים אחרים נמסרו על ידי הוריהם, כסיכוי אחרון להצילם, לבתי יתומים פולניים בהנהלת כמרים ונזירות. בקבוצת "ילדי טהרן" זכור זאב כמופנם באופיו וכמי שלא הרבה לספר על משפחתו. היה שקט בשיחה, אך מאזין קשוב ורגיש. חבריו היו אהובים עליו מאוד, והוא תמיד רץ לעזור לחלש. בתקופה זו התחבר עם לאה, אחת הנערות, שלימים תינשא לו. חברו יוסף פרלמוטר סיפר בקובץ "לנו ולילדינו" שהוקדש ל"ילדי טהרן": "הוא היה שקט ומרוסן, מכונס בתוך עצמו. מבנה גופו שרירי ומוצק, כאילו חצבוהו מגוש סלע … דומה שהיה שתקן … אבל ידע להקשיב יפה וניכר היה בהבעת פניו כאילו רוצה לקלוט כל פרט ופרט." על עוז רוחו ועל העובדה שלא הבליג ולא ויתר למתקיפי בית היתומים בפולין או במחנה בטהרן סיפר חברו: "ואם קמצן היה בתגובותיו המילוליות, הרי שהפליא מהלומותיו ב'שקצים' הפולנים כאשר התנפלו על הילדים הקטנים שלנו. כשרק נשמעה הקריאה: 'השקצים מרביצים', היה זאב מתעורר, מזנק בקפיצה מעל החבורה, מרחף ממש באוויר, וכבר הוא בחוץ. דומה היה למטורף אשר שוחרר מאזיקיו והולם בידיו, בראשו ובועט ברגליו. פצוע, כולו חבורה, היה עומד בין 'חלליו', ודומה שהוא מכלה את זעמו על עלבון כל הדורות." בינואר 1943, בעצם ימי המלחמה ובשעה שסרטיפיקטים ניתנו במשורה, התקבלו רישיונות עלייה משלטונות המנדט והושגה אונייה מהרשויות הבריטיות שבאיראן. הסוכנות היהודית ארגנה את עלייתם לארץ ישראל. חלק הארי מהילדים הגיעו ארצה דרך ירדן וחלק אחר בדרך הים מקראצ'י (אז בהודו, כיום בפקיסטן) דרך מפרץ סואץ לפורט סעיד שבמצרים ומשם ברכבת לרחובות. בהגיע הרכבת לרחובות ב-18 בפברואר 1943, התקבלו הילדים בקבלת פנים המונית חמה ונלהבת. מסעם עורר התרגשות ביישוב היהודי בארץ ישראל ודבר בואם היה כיום חג. הם נחשבו לקבוצת הניצולים הגדולה ביותר שהגיעה במהלך המלחמה, אף שלא ניצלו במישרין משטחי הכיבוש הנאצי. פעילי "עליית הנוער" השקיעו מאמץ רב בקליטתם של "ילדי טהרן" בארץ. בתחילה החלימו והתאוששו הילדים משלוש שנות תלאות, ואחר כך נשלחו למוסדות חינוך שונים, ל"חברות ילדים" בקיבוצים או למשפחות. זאב נשלח לפנימייה החקלאית "מקווה ישראל", ואחרי תקופה קצרה עבר לגור עם אשתו לאה בשכונת שבזי שבתל אביב. שם נולדה בתם איטה ב-1945. זאב עבד כטכנאי בבית דפוס ברחוב קינג ג'ורג' בעיר, וכך פרנס את משפחתו. את רזי מכונת הדפוס למד בעצמו וללא כל הכשרה. ב-1947 נפרדו זאב ולאה והוא המשיך לגדל את בתם לבדו. באותה תקופה היה פעיל במחתרת. משפרצה מלחמת העצמאות גויס זאב לשירות האוויר, שקדם לחיל האוויר, ושירת כמכונאי. ביום ראשון, ג' באדר ב' תש"ח (14.3.1948) התרחשה תאונת עבודה בשעת הנעת מדחף בשדה התעופה "דב" וזאב נהרג. טוראי זאב הולנד נפל בעת מילוי תפקידו. בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק. השאיר אחריו בת – איטה – שהייתה בת שנתיים וחצי. לאחר נפילתו הועברה איטה ביתו לגור אצל דודה, אחי אמהּ. כשהייתה בת שלוש וחצי עלו לישראל סבה וסבתה, משה ורבקה הולנד, הוריו של זאב אביה. הם לקחו אותה לחזקתם, גידלו אותה, והיו לה להורים אוהבים, תומכים ודואגים.
