הוכשטיין, מרקוס

בן חנה ויוסף, נולד ביום י"ב בסיוון תשכ"ד (22.5.1964) בוושינגטון, בירת ארצות-הברית. בן למשפחה בעלת שורשים יהודיים עמוקים וזיקה לארץ-ישראל. סבתו נולדה ביפו. סבו ואביו ערכו והוציאו לאור עתון יהודי ופירסמו מאמרים בעתונות הכללית. בביתו ספג מרקוס אווירה של אהבת ישראל ואהבת עם-ישראל. את לימודיו היסודיים סיים בבית-ספר ציבורי בוושינגטון, עיר הולדתו, ובמקלן שבווירג'יניה, שם למד גם שלוש פעמים בשבוע בבית-הספר היהודי שליד בית-הכנסת הרפורמי. בשנת 1979, בהיותו בן 15, נשלח מרקוס על-ידי הוריו בפעם הראשונה לישראל. הנסיעה אורגנה מטעם המרכז היהודי בוושינגטון במסגרת תוכנית-קיץ עם קיבוץ בית-השיטה שבעמק יזרעאל. בשנת 1980 חזר מרקוס לקיבוץ בית-השיטה לחופשת קיץ נוספת, שבסופה ביקש מהוריו להמשיך את לימודיו בישראל, אך מוסדות העליה שיכנעוהו לסיים תחילה את לימודיו בארצות-הברית ורק אחר כך לעלות לארץ. מרקוס חזר לארצות-הברית וסיים את שתי שנות הלימודים שנותרו לו בשנה אחת. מספר חודשים לפני סיימו את לימודיו נפטרה אמו. לאחר שלמד סמסטר אחד, לימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת וושינגטון, חזר מרקוס לישראל ונרשם לשנת לימודים באוניברסיטת תל-אביב, במסגרת הסדר לימודים לסטודנטים זרים. מהיותו סטודנט בודד בארץ, "אומץ" על-ידי משפחת עפרוני שבקיבוץ בית-השיטה. לאחר שהכיר את החיים בארץ הן בקיבוץ והן בעיר, רצה להכיר גם את החיים בעיירת-פיתוח. הוא בחר במעלות והתנדב לשהות שם ולעבוד בגן-ילדים. בתום שנת ההתנדבות יצא מרקוס לטיול באירופה ובהודו. בדרכו חזרה השתהה בארצות-הברית כדי להתארגן ולעזור לבני משפחתו בעלייתם ארצה. בסוף 1983 נרשם מרקוס כעולה חדש בישראל. בפברואר 1984 התגייס לצה"ל והוצב לחיל-הצנחנים. הוא עבר אימוני טירונות, השתלם בעברית במסגרת הצבא, עבר קורס נהגי נגמ"שים ויצא עם יחידתו לתעסוקה מבצעית בלבנון. ביום 30.3.1985 היה מרקוס עם יחידתו בסיור בגיזרת נבטיה. הסיור הפתיע חוליית מחבלים בעת שהכינה מטען-צד. בחילופי האש עם המחבלים נהרג מפקד הסיור ומרקוס נפצע פצעים אנושים. כעבור יומיים, ביום י' בניסן תשמ"ה (1.4.1985) מת מרקוס מפצעיו בבית-החולים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות שבקיבוץ בית-השיטה. השאיר אחריו אב, אח ואחות. בן 20 היה בנופלו. שר הבטחון יצחק רבין כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "טוראי מרקוס נתן את חייו למען מולדתו. הוא שירת בגדוד 890 בחיל-הרגלים. היה חייל מצטיין, חבר אהוב, נערץ על-ידי מפקדיו, דמות שהכל רצו להידמות לה. חייל שהכל חיפשו את קרבתו המקצועית והחברתית. היה גאה מאוד במשק בית-השיטה, בו אומץ כעולה חדש מגיל 15, והיה גאה בשירותו הצבאי בצנחנים". מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "לא הכרתי את מרקוס אישית, אבל מפי מפקדיו וחבריו נוכחתי לדעת כי נשמה יפה בגוף בריא נחסמה בצרור קטלני. תכונותיו, מעלותיו, הישגיו, יפי הביטוי שלו ויופיו הפנימי אין בהם כדי לנחם אותנו לאחר שנפל"