הובר, חיים

בן שרה-רבקה ושמואל-יוסף, נולד ביום כ"ז בכסלו תרפ"ד (5.12.1923) בתל-אביב ובו ביום נתייתם מאמו, שמתה בלידה. בילדותו חי וגדל בכפר חיטים בגליל, ואחר-כך בכפר אברהם ליד פתח תקווה. לאחר סיימו את חוק לימודיו בפתח תקווה עבד עם אביו ואחיו במשק ובשדה. היה מסור לאדמה ולעבודה, בעל מזג טוב ונדיב-לב, חסון וספורטאי, בייחוד בשחייה. מעולם לא הסתפק בידיעותיו והיה מרבה לקרוא וללמוד בכוחות עצמו, ואף רכש לו ידיעות רבות בשטחי-מדע שונים. חיים הצטרף ל"הגנה", הצטיין באומץ-לבו והגיע לדרגת מ"מ. כמו-כן היה חבר פעיל ומדריך בתנועת "הנוער העובד" וב"הפועל". בהיותו בן 18 יצא להכשרה של "הנוער העובד" ברמת יוחנן. אחרי שנה של הכשרה בעבודה ולימודים הצטרפה קבוצתו לקבוצות-הכשרה אחרות ויסדו יחד את קיבוץ בארות. חיים היה חבר מסור לקיבוץ ויחד עם ראשוני חבריו נשא בעול הקמתו וביסוסו בצעדיו הראשונים של הקיבוץ הצעיר בכפר סולד, ב"הסוקלים", ואחר-כך בדרום, בבארות. כעבור שלוש שנים נאלץ לשוב לבית הוריו ולעזוב את קיבוצו. אחיו הבכור היה מגויס בבריגדה היהודית ואביו לא יכול לשאת יחידי בעול המשק. כשחזר הביתה הורגשה מיד בכל פינות המשק ובשדה רוחו החיה. לפעמים היה מרים את אביו, דרך שובבות, בזרועותיו, נושאו אל הדשא וממהר לעשות את עבודת אביו. שירתו בשעת חרישה בטרקטור נשמעה לעתים על פני כל השדה. כשהחלה מלחמת-העצמאות זכאי היה להימנע משירות צבאי בגלל היותו מרותק למשק, אולם הוא סירב להישאר בבית והתנדב לצבא, לפלוגת הנחיתה בחיל-הים. חבריו מספרים על אומץ-רוחו בכל הקרבות שבהם השתתף. בליל 17-18 ביולי 1948, נערך מבצע "מוות לפולש" במגמה לפרוץ את הדרך לנגב. לצורך מבצע זה תיגברה פלוגת הנחיתה את חטיבת "גבעתי" והוטל עליה לתקוף את הכפר בית-עפא מצפון, יחד עם פלוגת "גבעתי" שתקפה מדרום. פלוגת הנחיתה פרצה לכפר ונאחזה בצפונו, אך ההתקפה מדרום נכשלה. המצרים ריכזו את המאמץ נגד פלוגת הנחיתה שנאחזה בכפר ולבסוף נאלצה לסגת. בקרב זה נפל ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948), עת ניגש יחידי להטיל רימון-יד לבית מלא חיילים מצריים, נפגע בכדור בחזהו ונפל. נקבר בקבר-אחים על-ידי המצרים. ביום ט"ז בתשרי תש"י (9.10.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.