אמיר, בן שרה ומשה, נולד ביום כיפור, י' בתשרי תש"ח (13.10.1948) בקבוצת גניגר וכשהיה בן שנתיים עבר עם משפחתו מגניגר לבית הספר החקלאי "כדורי", משם לקרית-חיים, ואחר עשה במקומות שונים בארצות-הברית, שם השתלם אביו. נדודים אלו העשירו את נפשו. הסתגלותו הייתה מהירה מאוד. בארצות הברית החל ללמוד בבית-הספר היסודי ותוך זמן קצר למד את השפה האנגלית. בשובו ארצה סיים את לימודיו בבית הספר היסודי ע"ש סמילנסקי ברחובות, והמשיך בבית-הספר ע"ש עמוס דה-שליט במגמה פיסיקלית-ריאלית. בתקופת הלימודים היה אמיר פעיל בתנועת "הצופים" וכן היה חניך ומדריך בגדנ"ע-אוויר. עולם הטיס שבה את לבו; הוא היה בקי בתולדותיו. הקדיש שעות רבות להכנת טיסנים ודאונים והשתתף בקורסים לדאייה. בסיום לימודיו בבית הספר התיכון זכה אמיר להיכלל במשלחת של גדנ"ע-אוויר שייצגה את ישראל בקנדה. המפגש עם גדנ"עים מארצות שונות, הסיורים בבסיסי חיל האוויר הקנדי והטיולים שנערכו לכבודם הותירו בו רושם עז. אמיר גויס לצה"ל עם שובו באוקטובר 1966 והתנדב לחיל האוויר. בקורס הטיס השקיע אמיר מאמצים רבים ובאחד ממכתביו הוא כותב: "לא כתבתי זמן רב, כיוון שפשוט לא יכולתי. היה לנו קורס מרוכז שבו כל המבחנים היו עם ציון-מעבר 90%. המקבל פחות נכשל. – – אילו ראית אותי באותה תקופה ודאי היית מתגאה בי, יושב לו בחור, כמעט כמו ב"מתמיד" ולומד ולומד עד השעות הקטנות של הלילה. ומה אומר ומה אדבר – מצליח! לא נכשלתי באף בחינה אך הורדתי כמה קילוגרמים טובים". שלושה-עשר חודשים החזיק מעמד בקורס אולם לא הצליח לסיימו, לכן התנדב לסיירת-שריון. תקופת השירות הצבאי שנתה את אמיר. עולם הערכים שלו התגבש, הוא הרצין, שקל דברים ביתר כובד ראש. הייתה לו מלחמה פנימית קשה. הוא חיפש צדק ויושר, שאף לעמוד לימין החלשים, אך נוכח לדעת שאם יתריע על דברים שאינם נראים לו, הוא עלול "לעוף" מקורס הקצינים. אז כתב: "כואב לי שזורקים חבר'ה ואני איני אומר מלה לטובת איש, פן חס-וחלילה אסתכסך עם מישהו מן המפקדים. אני ממש שונא את עצמי… תמיד הייתי לוחם נאמן של הצדק, היינו בני-ברית, בכל אופן השתדלתי מאוד. וכיום – הנשארנו בני-ברית? אינני גונב לעולם, אינני משקר, אך קשה לי כבר לתבוע את התואר אביר הצדק. אני עובד אותו בסתר ובצנעה, ממש כמו הנוצרים הקדמונים". בשנת 1969 סיים אמיר בהצלחה קורס קציני סיור מתקדם, ולקראת מסדר הסיום כתב לחברתו: "מרגע לרגע הופך המסדר להיות יותר חשוב לגבי, אני מתחיל להבין שזהו שינוי חד, מעבר מאדם שמקבל החלטות לאדם שמחליט החלטות, מעבר מאדם שמעשיו נקבעים לאדם שמעשיו קובעים, מעבר ממטיל אחריות למקבל אחריות". במלחמת ההתשה מונה אמיר למפקד מוצב באזור תעלת סואץ. הוא תהה מה תהא דרכו כמפקד. מה תפקידיו של מפקד בצה"ל? והאם הוא מתאים להיות מפקד? לבעיות אלו נדרש במכתביו. הוא הבין שחייל טוב צריך להיות חייל הקשור למולדתו. זאת ניתן להשיג על-ידי סיורים והכרת ההיסטוריה של הארץ, על-ידי קשירת יחסים אישיים ועזרה לפקודים, על-ידי אימון טוב ומופת אישי, וכך כתב: "לפעמים אני שואל את עצמי: אמיר הדר, האם אתה מתאים להיות קצין? עוד לא קרה לי פעם אחת שעניתי בחיוב. לא, אינני מתאים להיות קצין. אני מפחד מזה, אינני רוצה את זה… המצפון שלי לעולם לא יסלח לי, אם בעקבות שגיאה שלי ייגרם אסון כלשהו. אינני פחדן, להיפך אני אמיץ מאוד (איזה שחצנות), אך זה מספיק רק בשביל אחד. אני חושב שאוכל להוסיף לחיילי הרבה בזמן שלום ורגיעה, אך לא לזה נועדתי. המבחן של כל חייל ומפקד הוא שדה הקרב. ולפעמים אני חושב, שבעצם אני סתם מגזים. סוף סוף מה תפקידו של קצין זוטר? לפקד על מחלקה של עשרות אנשים, לצעוק "אחרי" ולראות את הטור מתחיל לנוע. הם המונים. הורים עומדים ומחכים להם. עשרות קרובים, אהובות וידידים מצפים לשובם ואתה תקבע אם ייהרגו, אם ישובו". בתקופת השירות בסיירת השריון ערך אמיר מסעות רבים ברגל וברכב ברחבי הארץ, במיוחד באזור הנגב. מסעות אלה חידדו את חושיו וקשרוהו בחבלי אהבה לארץ ולנופה. "הנגב הוא התגלמות היופי", כתב אז. "התגלמות הטבע הגאה, הבלתי נכנע, הלועג לאדם. מצחיק לשמוע יהודים מדברים על הפרחת השממה. הם לא היו בנגב, הנגב הוא פראי, חסר רסן וכך הוא יישאר, כפי שהוא. בכל אופן יש לך עניין עם אדם שממש מאוהב בנגב, בנחליו, בצוקיו, הריו ובארותיו… אני חושב שיחודנו הוא בנגב. לכל מדינה יש נחלים, הרים, שטחים מעובדים, אך מעטות הארצות שניתן למצוא בתוכן פנינת יופי כזו". ובעת שערך סיורים ברחבי הגליל ועמק הירדן כתב: "התאהבתי בכנרת, עמק-הירדן, דקלים, מקום נהדר. עד כאן הייתי מאושר עם הנגב והגנתי עליו בפני מקטרגיו הגליליים. הנגב הוא טבע שניצח את האדם, טבע גאה, זקוף, פראי. הגליל הוא ירוק, הגליל הוא מים, הגליל הוא אנשים הלוחמים על ביתם. הגליל הוא ניצחון האדם. הטבע מושפל ונרפה. הנגב קבלני כועס על הבגידה. הרגשתי שבגדתי בו… אבל היכן הירק לעזאזל? היכן האדם?" עם סיום שירותו הצבאי ועד לתחילת שנת הלימודים באוניברסיטה, הצטרף אמיר אל המאבטחים של מטוסי "אל על". כך הגיע לארצות רבות, נפגש עם אנשים מתרבויות שונות ואורח חיים שונה, הרבה לטייל ולבקר במוזיאונים, בספריות ובהצגות והרבה לצלם נופים, אנשים ובעלי חיים. בשנת 1970 החל ללמוד באוניברסיטה בירושלים – פסיכולוגיה והיסטוריה וכן למד צילום בטכניון-ערב בתל-אביב. הלמידה עניינה את אמיר. נראה שמצא את שטחי התעניינותו והוא למד ברצינות. כושר הקריאה המהירה וזכרונו הנפלא עזרו לו להצליח בלימודים, למרות העומס הרב. על הלימודים באוניברסיטה כתב: "אחד הדברים המעטים שהאוניברסיטה למדה אותי זו הגישה אל ספר. לא להיות כל כך בטוח, לזכור לחפש נקודות תורפה וחולשה… מעטים בני האדם שלא עושים שגיאות, וראוי שהאדם יהיה בעל ספיקות, לפחות קצת, כדי שיחיה יותר טוב". בשנת הלמודים האחרונה, התקבל אמיר לקורס הכשרת מורים באוניברסיטה. בהוראה ראה דרך לחינוך הנוער לערכים היקרים ללבו. "במה אני מאמין? – בעיקר באדם", כתב. דמותו הנאה של אמיר, שערו הבלונדיני-המתולתל, עיניו הבהירות, קומתו הגבוהה והתמירה, יושרו, כושר ההחלטה המהיר, ההעזה והרגישות לזולת, היו אולי התכונות שמשכו אליו ידידים וידידות כה רבים. בקיץ לפני המלחמה עבד אמיר בקדחתנות. את רוב הבחינות סיים במועד א'. הוא עבד כמאבטח במטוסי "אל על" ולבסוף יצא מאושר, בחברת ידידתו לטיול בארצות הברית. מצוייד במצלמות, במפות ובתוכנית שהוכנה בקפידה רבה. אולם, בהגיעו למדינת וושינגטון שמע על הקרבות שפרצו בארץ. הוא הפסיק את טיולו ובמטוס הראשון שיצא מניו יורק, שב לארץ. בבואו התמנה לקצין מודיעין ב"כוח נתי" שלחם ברמת הגולן. הוא השתתף בקרב ההבקעה בציר קוניטרה, צומת כפר נסג'. פגז שפגע בנגמ"ש הפיקוד ליד תל-קרין, שם קץ לחייו ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973). מעגל החיים שהחל ביום הכיפורים עם קום המדינה, נגמר במלחמת יום הכיפורים, במלאת לאמיר ולמדינת ישראל עשרים וחמש שנים. אמיר הובא לקבורות בבית העלמין ברחובות. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו בשם "אמיר" ובה קטעים ממכתביו, שיח של ידידים ומורים, אשר ליווהו בתקופות חייו השונות.
