הדרי, נטע

בן יצחק וסוניה. נולד ביום כ"ט בטבת תש"ה (14.1.1945) בקיבוץ גבעת השלושה. בגיל חמש נתיתם מאביו אך הוא חונך על ידי אמו ברוח אביו וכך ירש את אפיו שהתבטא באהבתו לקיבוץ ולמולדת ולעם כולו. סיים את בית הספר היסודי בקיבוץ ולאחר מכן למד שנתיים בבית הספר המקצועי באפיקים. הפרידה מהבית היתה קשה עליו כי מאד היה קשור לביתו. גויס לצה"ל ביולי 1962 במסגרת נח"ל מוצנח. אמו ביקשה אותו לעבור מחיל הצנחנים לחיל אשר יהיה פחות קרבי. כיון שבעל לאשה היה, אב לבן ועוד ילד עמד להיולד. על בקשתה זו ענה לה: "צה"ל זקוק לצנחנים כמוני והרי לרובם יש כבר ילדים!" הדוגמא שהיתה שגורה בפיו היתה: "חנה אמנו הקריבה שבעה ילדים ואת אפילו אחד אין את רוצה להקריב". בחופשות מצה"ל היה מתגבר על געגועיו והבין את האחריות המוטלת עליו כחייל. נעשה לחבר בקיבוץ בהגיע המועד ומאד גאה היה גם על היותו חבר בקיבוץ וגם על היותו איש צה"ל – ועובדה זו מוכיחה: פעם עמד למשפט לאחר שנעלמה שמיכה צבאית והוא סיפר שזו אבדה לו בעברו ממשאית למשאית; וכאשר שאל הקצין אם הוא מדבר אמת ענה: "האם חבר קיבוץ יכול לאמר לא את האמת לקצין צה"ל!" אחרי שנשתחרר משירותו הסדיר היה נקרא למילואים ובמסגרת זו היה גם במלחמת ששת הימים. בקרב שנערך על שחרור ירושלים ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בגבעת התחמושת נפגע מכדור של חייל ירדני – ונפל. הניח אשה, בן שטרם מלאה לו שנה; ובנפלו היתה אשתו בהריונה. בתו, שנולדה לאחר מכן, נקראה בשם שאביה ביקש לקרוא לה – דגנית. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בספר "יוצאי וישנוביץ" הועלה זכרו. ב"שבעה" לנפלו הוציא קיבוץ גבעת השלושה עלון לזכרו ולזכר ישראל אלון. כן הוציא הקיבוץ חוברת לזכרו. עמוד הוקדש לתולדותיו ולתיאור הקרב האחרון בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים. בחוברת הזכרון "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו.