בת ברכה וג'ורג'. נולדה ביום ח' באייר תשכ"ד (20.4.1964) בתל-אביב. אחותם הקטנה והשובבה של עזרא ואילן. את ילדותה בילתה ורדה בשכונת שינקין שבתל-אביב, ולמדה בבית-הספר היסודי "בלפור". את לימודיה התיכוניים עשתה בבית הספר התיכון שבקיבוץ מגל. בהיותה בת עשר, נפטר אביה של ורדה והדבר השפיע רבות על חייה. "שירי הראשון על אבא" מתאר את תחושותיה וכאבה: "אתה לעולם לא כעסת / אתה לעולם לא צעקת / תמיד אהבת, אהבת לחיות / אך הגורל התאכזר אליך / ולקח אותך ממני ומהחיים / שכל כך אהבת / וככה זה קרה". ורדה התגייסה לצה"ל בשנת 1980 והוצבה בחיל החימוש. בתום השירות הסדיר באוגדת "עוצבת הפלדה", החליטה להמשיך לשירות קבע. במהלך עשרים ושלוש השנים הבאות שימשה כנגדת בתחום משאבי אנוש. את בנה זיו שהביאה לעולם לבדה, גידלה באהבה ובמסירות אין-קץ. בערב יום הכיפורים, ט' בתשרי תשס"ו (12.10.2005), לאחר ארבעה חודשי מאבק במחלה קשה, נפטרה רב-סמל בכיר ורדה הדד והיא בת ארבעים ואחת. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחולון. בלכתה הותירה בן, אם ושני אחים. לאחר מותה אימצו אחיה אילן ורעייתו דנית את בנה זיו. כתבו בני משפחתה: "ורדה תמיד תיזכר בזכות היותה בחורה רב-גונית, אוהבת חיים, בעלת צחוק מתגלגל ושובה לבבות. אהבתה לזולת, למשפחתה ולחבריה היו תמיד בראש מעייניה ולמענם הייתה מוכנה לעשות הכול. ורדה הייתה רגישה ומתחשבת ברגשות אהוביה, ואף ברגעיה הקשים ביותר חשבה תמיד איך לחסוך מכאבם של אחרים. לא פחות מכך הפגינה אכפתיות גדולה כלפי חייליה ועל כך תעיד האהבה הרבה שהשיבו לה. ורדה הייתה אם חד-הורית לבנה זיו שהיה אהבתה הגדולה ביותר עלי אדמות. גם בימי מחלתה היו כל תשומת לבה וכל בדל מחשבה מוקדשים לו. המחלה הכריעה את ורדה בדמי ימיה, בפסגת האושר והפריחה, כאשר זיו היה רק בן שנתיים, וחלומה הגדול ביותר לגדל אותו באושר נגדע באבו. בלכתה הותירה ורדה חור גדול בלבות אוהביה והצחוק בעולם איבד מעט ממשמעותו. ורדה, דמותך תישאר בלבנו לעד". ספד לוורדה מפקדה, סגן-אלוף קובי: "לפני שבועיים זכינו להעניק לך את דרגת הרס"ב. התעקשת לבוא אישית לטקס, זקופת קומה ובראש מורם. כל כך הרבה תקוות תלינו בשיפור שחל במצבך. יחד תכננו את חזרתך לתפקיד אותו כל כך אהבת. חלק מהחברים שכאן מלווים אותך שנים רבות וכברת דרך ארוכה עוד מימי נעורייך באוגדה 162 ועד לתפקידך האחרון כמפקדת יחידות מעבר המילואים של אט"ל. בפקודייך תמכת וטיפלת בצורה מסורה ואוהבת. אחד מחייליך אמר לי פעם: 'היא לא רק מפקדת, היא אימא'. ואכן, כמו אימא טובה, דאגת לסובבים אותך ולכן בחרתי בך כמפקדת לשירן, לאחר שחזרה אלינו מהפיגוע הנוראי שבו גם איבדנו את החיילת אנג'לינה. אבל אהבתך הטוטלית הייתה נתונה לבנך זיו. זכינו באופן שוטף להתעדכן על התקדמותו, מצב בריאותו, ההברקה האחרונה שלו, ותמיד נשאת בתיק סט תמונות עדכני על מנת להראות לכולנו כמה גדל יפה והתפתח. למרות מאבקך העיקש והאמיץ, המחלה הכריעה אותך, ולצערנו, ביקורנו האחרון במיטת חולייך היה ביקור פרדה. … אנו, חברייך, מפקדייך ופקודייך מצדיעים לך כאן היום. תחסרי לנו מאוד. נוחי על משכבך בשלום". כתבו חבריה: "ורדה, כשמך כן את, פרח אדום לוהט בעל עטרת תלתלים זוהרת ובוהקת המצהירה למרחק, כפי שנהגת לומר בתנועת היד המיוחדת לך 'הנה אני! באתי!' וכמו קוציו של הוורד גם את היית עוקצנית, עקשנית, חזקה, אמיתית, גאה וצינית בכל רמ"ח אברייך. וכך בצורה אופיינית כל כך אמרת לרופא כששמעת על המחלה האיומה: 'טוב, כנראה ששמנה אני כבר לא אהיה'. ובמקום שכולנו היינו מתמוטטים את היית חזקה, ודבר ראשון חשבת על אימא ומה תהיה תגובתה. אדום הוא גם צבעו של הלב, והלב שלך ורדה, היה ענק, הייתה בו אהבה לוהטת, שוצפת וגורפת לילד אחד קטן, לזיו, אשר תמונתו ניבטה אלייך ואלינו מכל מקום: מהקופסה שרותי הכינה ללידתו, מקירות המשרד, ממחזיק המפתחות, מאלבומי התמונות ומהמעטפות שנשלפו מכל מגרה. אך גם אהבה עזה לאימא אותה הערצת, לאחייך האהובים אילן ועזרא, ולמשפחתך הרחבה, החמה והתומכת. גם אנו, חברייך וחיילייך, נהנו והתברכנו מזיוה ומחומה של אהבה זו. כשקיבלנו את הידיעה המרה לפני שלושה חודשים, ידענו שזו מלחמה ארוכה, קשה ומתישה, אך היינו בטוחים שהניצחון בסופה. לאורך כל הדרך במשך השעות הארוכות אותן בילינו בקומה התשיעית בבית החולים באנו לנחם ולתמוך ויצאנו מעודדים ומחוזקים. ידעת לקבל כל אחד מאתנו בחיבוק ובנשיקה, בחיוכים חמים, בסיפורים מחממי לב על זיו ובהערות ציניות כל כך עד ששכחנו מה מעשינו במחלקה זו שבה נראית כמו פרפר צבעוני שופע חיים ומבהיק שאינו במקומו. ורדה, גם כשנכנעת בסופו של דבר עשית זאת בדרך המיוחדת, בכבוד ובהדר לקול תקיעת שופר ותפילות העם היהודי כולו בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים הקדוש. אנו, חברייך ואוהבייך, המומים מלכתך, מתגעגעים וכבר מרגישים בחסרונך. מבטיחים כי לעולם לא נשכח אותך, שתמיד יהיה לך מקום בלבנו וכשבנך האהוב יגדל נספר לו כדי שגם הוא לא ישכח איזו אימא צבעונית, אוהבת חיים ואדם, ומעל הכול אוהבת אותו עוד ועוד ועוד, היית לו". כתבה החברה ימית: "אני זוכרת אותה צוחקת. בעיקר צוחקת… כל הזמן צוחקת. אישה גדולה מהחיים עם נוכחות מרתקת שאי אפשר להתעלם ממנה. חזות קצת קשוחה אבל לב משוקולד: מתוק מתוק ונמס מיד. אני זוכרת אותה. את העצות היעילות שלה, את העזרה האין-סופית שלה, את הביטחון שהיא השרתה על כולנו. גם כשקיבלנו את הבשורה על המחלה לא הייתה שאלה – זה היה ברור שמנצחים, כי כשורדה החליטה משהו – זה מה שהתבצע לבסוף. בעיקר אני זוכרת את האושר…. האושר האין-סופי… שהגיע יחד עם זיו – בנה – אהבת חייה הגדולה. כשאני מסתכלת אחורנית לתחנות שעברתי בחיי נדמה כי אין אחת שורדה לא נמצאת בה אתי: בשמחות, באבל, באהבות, באכזבות, בחתונה ובלידת בתי הבכורה – היא פשוט חוותה הכול אתי יחד, ועכשיו… אני זוכרת ולעולם לא אשכח". כתב עזרא, אחיה של ורדה: "ורדה אחותי האהובה. זו פעם ראשונה שאני כותב לך מאז שהלכת מאתנו. ניסיתי כבר מספר פעמים אבל זה היה קשה ולא יצא על הנייר. אנחנו דיברנו ומדברים הרבה אצלך ליד הקבר ובחלומות, אני מספר לך מה קורה ובעיקר בוכה על כך שאת אינך עוד ולא אוכל לחבקך ולנשקך. ורדודה היפה שלי, טוב לבך היה מדהים, חיוכך זהר למרחקים ובכל מקום שהגעת אליו היית המרכז והלב. מעולם לא שמרת טינה לאדם ואל כולם היה לבך פתוח. עברה כבר שנה ומחצה כמעט, עדיין אינני מצליח להבין איך נעלמת פתאום מחיי וקשה לי המחשבה שלא אראה אותך לעולם. אנשים אומרים שעם הזמן הכאב פוחת, אך כמה הם טועים. מיום ליום קשה לי יותר ההכרה שלא אחבק אותך ולא אראה את חיוכך המקסים. כל אישה או נערה שמזכירה אותך מקפיצה לי את הלב. בזמן נסיעה אני מוצא את עצמי נוסע אחרי מכוניות שבהן ראיתי מישהי דומה לך על מנת לבדוק אולי זו את, וכל מה שקרה היה רק חלום. לא חשבתי מעולם כי יהיה פעם מצב שתחסרי לי, הרי זה לא הגיוני, 'את אחותי הקטנה'. רצה הגורל ואת אינך ואני בוכה מגעגועים ואהבה. אני נזכר בימים שעברנו יחד כאשר באתי לבקר אותך בקיבוץ מגל או כשהייתי מגיע לבית 'דנטה' סתם לבקר ולפעמים לקחת אותך הביתה כשרצית להתפנק ולא לנסוע באוטובוס. פעמים רבות הלכנו ביחד למסיבות עם החבר'ה שלך מהבסיס וגם לחתונות כשהיו, יצאנו לנופשים ולמסעדות יחד וחגגנו ימי הולדת משותפים. כמה הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן ולהספיק להיות אתך עוד ועוד. אחותי האהובה, אין יום שעובר ואת לא עולה במחשבותיי, פתאום יש המון שירים שקשה לי להקשיב להם … מאמי שלי, אני אף פעם לא הייתי טוב בלכתוב מכתבים או שירים. בדיוק הפוך ממך שלכל אורך חייך, כתבת במחברות שונות את צפונות לבך ומשאלותייך. אני מאמין שניפגש שוב בבוא העת ונשלים את מה שלא הספקנו בחיים האלה. אז תשמרי על כולנו, אחותי האהובה, ושתדעי כי את חסרה לי בכל יום. אחיך האוהב והמתגעגע". כתב האח אילן: "ורדה אחותי האהובה, כמעט שנה וחצי בלעדייך … ורדה, אהבת לבי, אין יום שעובר ואני לא חושב עלייך. עכשיו אני צריך ללכת הלאה תוך ידיעה ששום דבר לא יהיה כפי שהיה. הייתה לי אחות שאהבתי כל כך ועכשיו כבר אין לי. אחות שתמיד אמרה לי שיש לי השפעה גדולה על חייה, אז דעי לך, אחותי האהובה, שמעולם אף אחד לא השפיע על חיי כפי שאת השפעת אחרי מותך. … הבאת לעולם ילד משגע. הוא הגיע אלינו בגיל שנתיים וחצי והנה בחודש הבא הוא יהיה בן ארבע. ילד מדהים, יפה, חייכני, שמח וחכם כמו שהיה אבא שלנו שאותו כל כך אהבת. אנו יודעים שהוא היה אהבת חייך ומבינים את כל השאיפות שלך לתת לו את העולם כולו. אנו משתדלים ונשתדל להעניק לו את כל שנוכל על מנת שיהיו לו חיים טובים ומאושרים כפי שאת היית רוצה בשבילו. בליבי תמיד, אילן".
