ד”ר יגור-גריסגוט, משה

בן יהודה (יוליוס) וסימה. נולד ביום כ"ה באלול תש"ו (21.9.1946) בשצ'צ'ין שבפולין. עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1957. משה למד בבית-ספר יסודי בפולין וכשעלה לישראל המשיך את לימודיו בבית-הספר היסודי 'ארלוזורוב' שבקרית-חיים. אחרי-כן למד בבית-הספר התיכון 'קרית-חיים' ובכיתה י' עבר לפנימייה הצבאית של בית-הספר הריאלי שבחיפה. אחרי-כן התקבל ללימודים בבית- הספר לרפואה במילנו שבאיטליה ובשנת 1972 המשיך את לימודיו בבית-הספר לרפואה שבחיפה. בשנת 1975 הוסמך כד"ר לרפואה. מספרים חבריו ללימודים: "כולנו ידענו שמשה הוא הטוב והמוכשר בינינו. הוא הצטיין בלימודיו. היה תלמיד רציני ומעמיק והצליח בכול. נבחר פה-אחד לועד הכיתה, ודעותיו והכרעותיו היו מתקבלות. הוא היה רציני מאוד, אך לא-אחת הצחיק את כולנו והקסימנו בחוש-ההומור הנדיר והנבון שלו. הוא היה צנוע וישר, מבריק ורב-ידע, מבין ועוזר". משה היה פעיל מאוד במסגרת אגודת הסטודנטים לרפואה בחיפה, וידידיו ללימודים העריכו מאוד את פעילותו. הוא אף נבחר ליצג את אגודת הסטודנטים בועידת הווג'ס בנושא 'מיעוטים', שהתקיימה בקנדה, בשנת 1974. עוד בילדותו היה משה פעיל בתנועת-הנוער 'הצופים' בחוץ-לארץ. פיקחותו והשכלתו הרבה באו לגילוי עוד בגיל הרך. כל כיתה – סיים בהצטיינות. כבר בגיל 8 גילה נטייה וידע רב בגיאוגרפיה והדהים בהתמצאותו באטלס. לא פעם ציטט שירים שהוקראו לו, מהם – פואמה שהשתרעה על 80 עמודים. בגיל צעיר נמשך למטוסים ולתעופה. הוא אף גילה כישרון רב בכתיבה, וכתבתו על תחרות-דאונים זכתה בפרס הראשון מטעם בית-ספרו. הוא היה אהוב ומקובל על ילדי בית-הספר ועל בני-שכונתו. משה היה חובב-ספורט נלהב ועסק בטניס, בסקי, בסקי-מים ובשחייה. מילדותו אהב מוסיקה והוא אף עסק בנגינת מוסיקת ג'אז בפסנתר. משה גויס לצה"ל באוגוסט 1964 והתנדב לחיל-האויר. הוא נשלח לבית-הספר לטיס ועבר בהצלחה את הטירונות ואת כל שלבי הקורס. ביולי 1966 סיים משה קורס-נוטים והוצב כנוט בטייסת הובלה מסוג 'נורד', שבה שירת כקצין בשירות סדיר. בשנת 1967 עבר קורס למדריכי-טיס. לאחר שחרורו מן השירות הסדיר-הוצב, באותה הטייסת, בשירות-מילואים פעיל. משה נטל חלק במלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום-הכיפורים וזכה להערכה רבה של מפקדיו על הדרך שנקט במילוי משימות הטייסת. בזמן לימודיו באיטליה חלה הפסקה בזימונו לשירות-מילואים אולם כשחזר והמשיך לימודיו בחיפה נקרא שנית לסייע לטייסת, וידידו דאז מספר: "מה-טוב היה להיות יחד עמו בחופשותיו ומה-שמחנו כשחזר ארצה. במלחמת יום-הכיפורים ניהלנו שיחות ארוכות, ומשה היה רציני ואנליטי. רק אותו יכולתי לשתף בחרדה, בציפייה, בתקוה ובהרגשת המועקה שבאה אחר-כך. היינו כשני אחים שמשפחתם שרויה במצוקה". ביום כ"ב בכסלו תשל"ו (25.11.1975) נפל משה בעת מילוי תפקידו בדרום הארץ, בג'בל הילאל. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-הבסיס: "סרן משה ז"ל אהב את מקצועו כנוט וראה בו השלמה למקצועו הנוסף – רפואה. הוא היה קצין ששאף תמיד לשלמות מקצועית. להיטותו להיות הטוב ביותר, שמנעה ממנו לטוס פרק-זמן ארוך בעת לימודי הרפואה, היא שהחזירה אותו במרץ לשירות בטייסת ועזרה לו לחזור מהר לכשירות מבצעית. משה היה איש-צוות מצוין, ואנו הוקרנו אותו, ראינו בו אחד משלנו ואהבנוהו". משפחתו הקימה אגף לרפואה תעופתית בספריית בית-הספר לרפואה שבחיפה, הנושא את שמו, והנציחה את זכרו בלוח-זיכרון בבית-הכנסת 'אגודת שוחרי תפילה' שבקרית-חיים. כן הונצח משה בלוח-קיר בבית 'יד-לבנים' שבקרית-חיים, וכן בלוח לנופלים, בוגרי בית-הספר הריאלי בחיפה.