דרור, יצחק

בן שמעון ושושנה. נולד בעשרה בטבת תש"ה (26.12.1944) באיספהן שבפרס ובהיותו צעיר לימים עלה ארצה עם משפחתו, שהתיישבה ביבנה. עוד בפרס התייתם מאמו ואביו לקח לו אישה אחרת ואז חלה עליו, כבכור האחים, הדאגה לאחיו הצעירים. כשהגיעו ארצה השתדל לסדר אותם באולפן במסגרת "עליית הנוער". יצחק גויס לצה"ל במחצית פברואר 1965 והתנדב לשרת ביחידה מובחרת של הצנחנים. במלחמת ששת הימים היה בין כובשי סיני והשתתף גם בחדירות ובפשיטות נועזות, גם בתקופת שירותו הסדיר וגם בתקופות שירותו במילואים. הוא השתתף בפעולת כראמה במרס 1968 ובפועלת סמוע. לאחר שהשתחרר משירות החובה הקים משפחה והחליט לבנות את ביתו בקבוצת שילר, כי לאחר שנות נדודיו בנכר ושנות שירותו בצה"ל מצא בקבוצה זו משענת ומסגרת חיים רגועה: הוא התמסר לטיפוח משפחתו-ביתו. מטבעו היה צנוע, עצור וממעט בדיבורים. כפי הנראה נתנה בו ילדותו את אותותיה. הוא היה ממלא בנאמנות ובדייקנות כל עבודה שעשה והיה נהנה על הישגיו. תמיד רצה ללמוד ולהתקדם, אך ידע להיות מאושר בחלקו ולהסתפק במועט. בראשית יולי 1969 נקרא לשירות מילואים פעיל. ביום ה' באב תשכ"ט (20.7.1969), נהרג בהפגזת אויב, בקרב שהתחולל באזור תעלת סואץ, והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקבוצת שילר. הניח אישה ובת בת חצי שנה. לאחר נפילתו יצאה לאור חוברת אשר שמו נקרא עליה. בחוברת זו כלולים דבריו של מפקד הפלוגה עליו: "יש המכירים אדם ממבט ראשון ויש – משיחה קצרה. – אנו מכירים חברים כאשר הנטל רב, כאשר נמצאים תחת אש – – ברגעים אלה אין לאדם מסכה. הוא כפי שהנהו, הוא עצמו – בגדולתו. יצחק התגלה (ברגעים כאלה) כאדם שקט, בעל אומץ-לב. הוא לא הרבה לדבר ואף לא שש אלי קרב. אך כשקיבל פיקוד, ביצועו היה מושלם. בשעות המתח הרבות הפנה את מחשבותיו אל ביתו, אשתו ובתו, והרבה לדבר עליהן, וכך הכרתי את האיש – הבעל והאב". בחוברת זו כתב גם רופא הגדוד על דמותו של יצחק: "במשך תקופה זו (של השבועיים האחרונים לפני נפלו) למדתי להעריך אותו ולאהבו. היו אלה שבועיים של פעילות אינטנסיבית מאוד, תקופה קשה, שבה חייב כל אחד לדלות מקרבו את כוחות אישיותו העמוקים ביותר – בייחוד אם הוא מפקד על אחרים ואחראי להם. עליו להתגבר על הגעגועים והדאגה למשפחה, על הפחד, על העייפות, על השיגרה והאדישות – ולהיות מסוגל לעזור בכך גם לאחרים – – – – יצחק עשה כל זאת בצורה נפלאה – – – בחיוך מלבב, תוך הטיית כתף לכל משימה – – – קיבל על עצמו לעשות הרבה יותר ממה שהיה חייב לעשות. לעיתים היסס – – – אך משקיבל על עצמו – עשה, כדרכו, בצורה מושלמת. הוא נפצע אנושות מפגיעה קרובה של פגז וכאשר באו לחלצו ולהביאו לבונקר הרפואי, קידם את פני הבאים בצורה האופיינית לו והזהיר אותם מפני הסכנה ואמר כי מוטב שישמרו על עצמם".