בנם של אורית ואלי. נולד ביום ב' בתשרי תשמ"ה (28.9.1984) בהרצליה. אח צעיר להדר. כשנולד, במעמד ברית המילה, ניתן לו השם רועי. בגיל שמונה-עשרה החליף את שמו לאושר ודרש מכולם, למעט המשפחה הגרעינית, לקרוא לו בשמו החדש – אושר. ההחלטה להחליף את השם נבעה מהעובדה שהכיר נערים רבים בשם רועי בסביבתו. הוא היה ילד חמודות. חייכן, שקט ונעים הליכות מגיל ינקות. התחנך בשכונת גן רש"ל בהרצליה: בגן "אתרוג", בגן "אילנות" ובהמשך בבית ספר יסודי "אילנות".אושר-רועי היה ילד מיוחד, בילדותו היה ביישן אך גם חקיין ומצחיקן. פעם ביקש מהוריו שיקנו לו מכסחת דשא צעצוע וחיקה את אביו – גנן במקצועו – בתנועות שהוא נוהג לבצע במהלך עבודתו. הוא גם חיקה את הדר אחותו אינספור פעמים, בעיקר כאשר התעטשה… עד שדרשה שיפסיק, ודרישתה הכעיסה אותו. יכולת החיקוי של אושר-רועי הייתה מדהימה. כאשר הדר או מישהו מבני הבית שאל דבר-מה את אימו אורית, השיב הילד במקומה בזריזות, עוד לפני שהספיקה לענות. הוא גם היה תעלולן לא קטן: פעם החביא לאחותו את המשקפיים וכל בני הבית תרו אחריהם. רק אושר-רועי הסתובב כשחיוך מתוח לו מאוזן לאוזן, רק לאחר זמן מה גילה היכן הניחם. הוא ידע לשמור היטב על זכויותיו, ובזכות חִנו לא היה אפשר לכעוס עליו. אם אימו אורית כעסה עליו, הוא היה נועץ מבט בעיניה ואומר: "את צוחקת", מה שמיד גרם לה לחייך ולחבקו. הוא היה "ילד של אימא" והקשר ביניהם היה חזק מאוד וחברי. בן טוב היה, נאמן להוריו ומכבדם. אושר-רועי היה ילד בעל יכולת נתינה אינסופית. הוא אהב מאוד לעזור, בעיקר לסבא וסבתא, הוריה של אורית. בכל הזדמנות ביקר בבית סבו וסבתו, ועם סבתו בת-עמי בילה רבות בטיולים בחו"ל. שניהם הגדירו את היחסים החמים ביניהם כחברות. כשהתלווה לאימו ולסבתו לקניות הוא לא אִפשר להן לסחוב את הקניות, אלא נשא הכול בעצמו. באחד הימים ליווה את אימו כשבאה עם אביה לביקור רפואי. הרופא הנחה את הסב לצעוד יום-יום, אושר-רועי שמע את ההמלצה והחליט שהוא צועד עם סבו, ואכן כך עשה מדי יום ביומו. הסב לימד את אושר-רועי שחמט והשניים שיחקו במשך שעות רבות. אביו אלי לימד אותו שש-בש ונהג לשחק עימו. עבור אחותו הדר היה אושר-רועי חבר נפש, הוא אהב לבלות בחברתה ולשניהם היו נושאי עניין משותפים. הוא היה ילד ונער משפחתי, אהוב על כולם, קשור מאוד לכל בני המשפחה המורחבת ובייחוד לבנות דודתו. כשהיה בן חמש-עשרה וחצי נולדו לנילי דודתו תאומות ואושר-רועי אהב לטפל בהן ונהנה לראות אותן גדלות. תמיד שאל לשלום "השלישייה שלו" – נועה, שני ועדי – אליהן היה קשור במיוחד. הוא פינק אותן, שיחק איתן תופסת ומחבואים, והן השיבו לו אהבה. אושר-רועי לימד את הילדות לקרוא לאורית אימו "דודה". החל מגיל שתים-עשרה כתב שירים למגירה, לעצמו ולסובבים אותו. את השיר שכתב לאחר אסון המסוקים, הקריאו בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל בבית הספר "אילנות". בגיל שלוש-עשרה עלה לחטיבת הביניים "יד גיורא" בעיר, ואת הבגרות סיים בהצלחה בתיכון הניסויי-טכנולוגי "דור" בפרויקט "הזדמנות שנייה". ציוני הבגרות שלו הגיעו לבית הספר ביום נפילתו, ממוצע ציוניו עמד על כ-80. רחל חסון מתיכון "דור" הרצליה סיפרה: "אושר עבר את כל הבחינות בהצלחה, נער עם חוש הומור אדיר, חכם ורגיש לסביבתו, הצליח להשתלב בחיינו באופן בולט ועסיסי. אושר-רועי דרורי, הוא כאן איתנו מחייך את חיוכו המבויש, שואל שאלות, מקשיב למוזיקה המתנגנת באוזניו, אומר הערה כזאת או אחרת, והיום אנו מחייכים אליו בעצב ובגעגוע". נער עדין, מופנם ורגיש זה היה גם טיפוס עליז ושמח, שאהב ג'וגינג (הליכה ספורטיבית) והאזנה למוזיקה בדיסקמן. היו לו היסוסים באשר לגיוס לצה"ל ולבסוף לקח החלטה אמיצה והתגייס ב-9.2.2004, למרות מגבלותיו הרפואיות. המוטיבציה הגבוהה שלו נבעה מכך שהוא ראה בשירות הצבאי ערך והוא עשה זאת למען המדינה. בחודשיים שבהם הספיק לשרת בצבא רכש חברים חדשים והיה גאה בשירותו. בסיום טירונות בת חודש במחנה 80 נשלח לקורס דפסים במטרה להמשיך בתחום הגרפיקה הממוחשבת, ואף היה מועמד לצאת לקורס. הוא אהב את התחום והיה מרוצה משיבוצו ביחידה. אושר-רועי תכנן ללמוד למבחן הפסיכומטרי וכבר במהלך השירות הצבאי נרשם ללימודים. להורים נודע על כך רק לאחר נפילתו, לאחר שהתקשרו מבית הספר לשאול מדוע אושר-רועי לא מגיע ללימודים. הוא רצה ללמוד כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטה, אך פגיעת נשק בבסיס ציוד 6520 שבו שירת, קטעה את תכניותיו. טוראי אושר-רועי דרורי נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ד בניסן תשס"ד (15.4.2004). בן תשע-עשרה וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר אחריו הורים ואחות. אימו ספדה לו: "רועי, ילד חמוד שלי, עברה שנה מיום לכתך מאיתנו בפתאומיות כזאת. שנה כואבת ומלאה געגועים עזים וכואבים שאין להם מרפא – כשהיית איתנו הבית היה מלא שמחה ואור, עכשיו הבית עצוב וקודר מאוד בלעדיך. ילד מתוק שלי, אני מבקשת סליחה שלא הייתי איתך כדי לשמור עליך ולהציל אותך כמו שתמיד הייתי לצִדך והגנתי עליך. ליבי כואב ומיוסר בגלל זה מאוד. ילד מתוק שלי, אני מתגעגעת ואוהבת אותך הכי בעולם, ומתגעגעת לחבק ולנשק אותך ולשמוע את קולך… תמיד חייכת, אפילו כשסבלת. כשעשיתי לך אינהלציה אמרת לי בחיוך: 'אימא, אל תדאגי, אני מרגיש טוב יותר. ואני מבקש ממך, קחי את החיים בקלות'. גם כשהיית בצבא דאגתי לך מאוד וכשחזרת הביתה חיבקת ונישקת אותי ואמרת לי: 'אימא, אני מבקש ממך, אל תדאגי'". סבתו תמי נפרדה ממנו באומרה: "אושר-רועי, נכדי היקר וחברי הקרוב. באת לעולם בלידה מאוד קשה, הייתי אז בבית היולדות והתערבתי בין הרופאים, ובכך הצלתי את חייך, חבל וכואב שהפעם לא הייתי לידך, אולי יכולתי גם הפעם להצילך. מאוד התקרבנו אחד לשני למרות פער הגילאים. עונג רב גרמו לי שיחות הנפש שניהלנו, היית כל כך מנומס כל כך מתחשב וכל כך מיוחד, באיזו גאווה הראית לכולם את השירים שכתבת שהם בעצם שיקפו את האופי שלך – חוכמה, רגישות וחוש הומור דק… דע לך חמוד שאתה לנצח בלבי ובמחשבותיי". סגן-אלוף אביטל בנבנשתי, מפקדת בסיס הציוד, ספדה לאושר-רועי: "הגעת אלינו לפני כחודש ימים, חייל שקט, ממושמע ובעל פוטנציאל. היית בתחילתה של דרך חדשה בצה"ל, התגייסת בפברואר 2004 והתחלת ברכישת מקצוע. מקובל היית על חבריך, שופע חיוכים, עדין, טוב לב ונעים הליכות. קשה לבטא במילים את אשר אנו חשים, כל חיילי ומפקדי היחידה המומים וכואבים את מותך. אושר-רועי, נזכור אותך בקרבנו תמיד". שרה בלו, חברה של סבתו, אמרה: "אושר-רועי היה ילד מלאך. שקט, בנועם ובעדינות ריחף לו בין חבריו, ידידיו ובני משפחתו. כולם אהבו את הנועם שבו". בתיכון "דור" שבו למד הוקמה בסמוך לחדר האוכל פינת ישיבה לזכרו של אושר-רועי.
