דרוקרוב, ודים (ודיק)

בן מרינה וולדימיר. נולד ביום י"ג בסיוון תשל"ד (3.6.1974), במוסקבה. ודים היה בן יחיד למשפחת רופאים. בהיותו בן ארבע נטש אביו את ביתו, ואמו גידלה אותו לבדה. ודים למד בבית-ספר יסודי ובבית-ספר תיכון במוסקבה. היה פעיל בענפי ספורט שונים, בעיקר בקאראטה, נחשב לשחקן טוב בשחמט והצטיין בלימודיו. בחור הגון היה, טוב לב וצנוע, חובב ספורט ושירה. בשעותיו הפנויות הרבה בקריאה ואף ניסה כוחו בכתיבת שירים. מטבעו, היה ילד עליז ומאיר פנים. בגיל שש עשרה נתקל בתופעות אנטישמיות בעירו, החליט שמקומו במדינת ישראל, ולחץ על אמו לעלות ארצה. ודים החל ללמוד עברית בכוחות עצמו, וכיוון שחונן בכשרון לקליטת שפות, רכש עד מהרה ידע בעברית, ואף ניסה לתרגם מרוסית לעברית את שירי ולדימיר ויסוצקי, שהיה המשורר והזמר האהוב עליו. בינואר 1992 התגשם חלומו והוא עלה ארצה עם אמו. הם נקלטו ברחובות, שם עבד ודים בעבודות מזדמנות וסייע בכלכלת המשפחה. הוא המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון "רון" ברחובות. תוך זמן קצר רכש ידידים ונקלט יפה בחברת הצעירים ברחובות. בדצמבר 1993 גויס ודים לשירות חובה בצה"ל, ולמרות רצונו לשרת את המולדת בחיל קרבי, הוצב ביחידת הג"א, כמאבטח מתקני צה"ל. ביום כ"ט באדר תשנ"ד (12.3.1994), נפל ודים בעת מילוי תפקידו. בן תשע עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ברחובות. השאיר אחריו אם. הרמטכ"ל אהוד ברק, כתב במכתב תנחומים לאמו: "ודים תואר על ידי מפקדיו כחייל בעל מוטיבציה, שרצה בכל מאודו לעלות ארצה ולשרת את מדינת ישראל. הוא רצה להיות לוחם ותרם רבות ליחידתו. היה מסור, שקט, מקובל מאוד על חבריו, בעל חוש הומור וטוב לב". מפקד יחידתו, סגן אלוף אבי, כתב לאמו: "ודים נפל במחנה משמר הנגב, בעת ששמר על מחנה החטיבה. בשירותו כחייל גילה רצון עז להיות שותף לכל פעילות בחטיבה וראה את השירות בצה"ל כייעוד וכמטרה עליונה. היה חברותי ואהוד על חבריו ומפקדיו. שמחה גדולה היתה עבורו העלייה ארצה, השירות למען המולדת הוא שנטע בו את הרצון לתרום תמיד. בכל מאודו רצה להיות לוחם בצבא ההגנה לישראל".