דרום, דן
בן חנה וטוביה, נולד בט"ז באייר תשי"ד (19.5.1954) בעיר פסקרה שבאיטליה. דן החל את לימודיו בארץ מוצאו, הוא סיים שם בית-ספר יסודי והמשיך בבית-ספר מקצועי. בשנת 1970, בהיות דן בן 16 שנים, עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בבאר-שבע. דן המשיך ללמוד בבית-הספר המקיף ג' בבאר-שבע, אולם בשל קשיים בקליטת השפה העברית החליט לנסות וללמוד בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר, אך גם שם נתקל בקשיים בשל אי-ידיעת השפה. כדי לפתור באופן יסודי בעייה זו, הוא התקבל לקיבוץ גן שמואל ולמד שם באולפן. דן גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1972, והתנדב לשרת בחיל-השריון. במלחמת יום-הכיפורים, הקשה במלחמות ישראל, הוא לחם ברמת הגולן ואף ניצל בנס כאשר הטנק שלו ספג פגיעה ישירה וכל אנשי הצוות, מלבדו, נהרגו. הוא עוטר באות המלחמה ובאות השירות המבצעי. החוויות הקשות שעבר במלחמה השאירו עליו את רישומיהן. חלו שינויים בהתנהגותו של דן, ברגש האחריות שלו וביחסו לחיים. הוא חזר מהמלחמה בוגר יותר, עצמאי ואחראי, ונכון יותר להושיט עזרה לזולת. בתעודת השחרור מהשירות הסדיר צוינה התנהגותו כטובה, והוא עצמו כחייל אחראי ומסור. במחצית אוקטובר 1975, שוחרר דן מהצבא והחל לעבוד. שאיפתו ליושר ולצדק התגלתה בו, כאשר לחם בעוז למען זכויות חבריו לעבודה, אף אם הביא הדבר לפיטוריו. בשנת 1978 החל דן ללמוד הנדסת בניין במכללה הטכנולוגית בבאר-שבע. בשנת 1980, בעת לימודיו, נשא לאשה את דורית ונולדו להם שני בנים. עם סיום לימודיו התקבל דן לעבוד בחברת "רסקו", והחל להתבסס מבחינה כלכלית. כשפרצה מלחמת שלום הגליל נקרא דן לשירות מילואים פעיל. בשל היותו תותחן מעולה, הוא שימש כתותחן בטנק של מפקד הגדוד. הוא עבר את תקופת הקרבות בשלום וחזר לביתו ולמשפחתו. ביום כ"ח בחשוון תשמ"ד (4.11.1983), בהיותו בשירות מילואים פעיל, נפל סמל דן בלבנון והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בבאר-שבע. הוא הניח אשה ושני בנים, הורים, אח ואחות. בתיקו האישי נרשמה ההערכה הבאה: "היה לוחם טוב, אדם שקט, נוח ומסור לחבריו, השרה אווירה טובה על סביבתו". במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "דן שירת ביחידה מאז הקמתה, ובמשך תקופת שירותו התגלה כחבר ורע נאמן והיה אהוב על חבריו. דן הצטיין בשירותו ושימש דוגמה ומופת לכל חיילי היחידה בנכונותו לעזור לחבריו, ומילא בנאמנות את כל המשימות שהוטלו עליו"
