בנם של אסתר ויצחק. נולד ביום ד' בסיוון תשכ"ו (23.5.1966) בתל אביב. אח לאורית. ליאור – ליאורצ'יק בפי הוריו – גדל כל חייו בתל אביב וגילה ערנות לנעשה בעירו, מעבר למצופה מבני גילו. עד כיתה ו' הוא למד והתחנך בבית הספר היסודי "תל נורדאו" בתל אביב. ליאור גדל בבית מסורתי, ובאופיו וברוחו העצמאית נהג כחילוני. בהגיעו למצוות חגג בכותל המערבי בחיק משפחה וחברים. האירוע החשוב בחייו, במקום העתיק והקדוש לעם היהודי, הותיר בו רושם עז. הוא חזר מן הכותל נרגש וחש התעלות, זיקתו הלאומית התחזקה כיהודי נאמן למדינה. בחטיבת הביניים למד ב"גימנסיה הרצליה" בתל אביב והצטיין באנגלית ובספורט. משם המשיך לבית הספר התיכון "הולץ" של רשת "עמל" בשכונת קריית שלום בתל אביב עירו. את שנות נעוריו אפיינה פעילות ענפה, וליאור תמיד היה מוקף חברים וחברות. הוא התנדב למועצת התלמידים בתיכון והיה לעזר רב. בשנת 1983 השתתף בפרויקט "מחויבות בקהילה" – פעם בשבוע, אחרי שעות הלימודים, התנדב לסייע בבית החולים "וולפסון", בקרבת בית הספר. הוא התמלא סיפוק וגאווה, ולא חדל מלספר לכול על חוויותיו במקום. ליאור עודד תלמידים אחרים להשתתף בפרויקט. באותה השנה אף הוענקה לו תעודת הצטיינות על פעילותו בוועדת השידור של מועצת התלמידים בבית ספרו. בתיכון הוכיח את כוחו בטיפוס על חבל ובשאר מקצועות הספורט. כמו כן, טייל בארץ לאורכה ולרוחבה, והתפעל מן הפיתוח המהיר ומן הבנייה המואצת בעקבות גלי העלייה. כששבע מנדודים בארצנו, ועוד בטרם גיוסו לצה"ל, נסע עם חברים לטיול באירופה. ליאור בלט בפעולות הגדנ"ע – מעולם לא החסיר טיולים ולא ויתר על מסעות מפרכים. הוא הכין את עצמו לקראת שירותו הצבאי, נלהב ולהוט להתגייס לצבא וליישם את הניסיון שצבר בגדנ"ע. שלא כבקשותיו וכשאיפותיו להתגייס ליחידת חיל רגלים, שובץ ליאור בחיל השריון. בתחילת שירותו הסתגל ליאור לשגרת האימונים בשריון, אולם באחד מהאימונים הוא נפל ונחבל בגבו ובראשו. בעקבות המכה החזקה שספג, שינתה את פניה מציאות חייו וקיבלה תפנית חדה. מאז ועד מותו לא שב לאיתנו. לאחר הפציעה הקדיש ליאור זמן רב לתחביב האהוב עליו במיוחד – ציור. הוא גידל וטיפח כלב וחתול מחמד במסירות ובאהבה רבה, אפילו חתולי החצר נהנו מטיפולו בהם. כחלק משיקומו נהג לצאת עם כלבו לצעידה מהנה לאורך שפת הים. לפני מותו ביקש מהוריו שימשיכו לטפל בבעלי החיים שלו במסירות. אחיינו ניר סיפר: "כלבך האהוב יוני היה דוגמה חיה לאהבה הרבה שהייתה בך. כלב שהיה כבן משפחה וגודל על ידך במסירות ונאמנות. החיבור העמוק הזה שלך אליו נראה לי תמיד כחברות הגדולה והעמוקה ביותר שקיימת. חשוב היה לך להנחיל לנו את אהבתך האמיתית לכל יצור חי, ולאדם בפרט." עוד נזכר ניר וכתב: "אני מתרפק על הזיכרונות הנעימים מהטיולים המשפחתיים לכינרת ולסביבותיה. … כשהייתי בן חמש החזקנו ידיים כדי שלא אלך לאיבוד בדרכנו לארוחת ערב, ולמרות זאת אבדה לי האחיזה בתוך ההמולה, וכבר התחלתי להתרגש. בתוך כולם מצאת אותי, ובחיוך האופייני לך שאלת אותי: 'נירוש, לאן נעלמת לי?' החיוך המדבק שליווה אותך תמיד חסר לי מאוד. היית אדם חברותי, אהוב ודוד נפלא. הסברת לי תמיד בסבלנות על הציורים היפים שציירת ואהבת, על המזכרות היפות מהטיולים, על מערכות הסאונד ועל המוזיקה שהייתה הטעם הייחודי שלך." טוראי ליאור דקל נפטר ביום ב' באייר תשס"ט (26.4.2009). הותיר אחריו הורים ואחות. אביו יצחק הספידו: "ליאור היקר והחמוד, אהוב ליבנו ומחמל נפשנו. כבר עברו ביעף אחד-עשר חודשים של פרידה אין סופית, של ציפייה לבוא לבקרך, והלב מסרב להאמין שלא נראה אותך עוד בבית. חסרונך מורגש ברוב שעות היום. לא עובר יום שבו לא נזכרים בך ומהרהרים בך. לעתים אני מדבר איתך ומספר לך על תעלולי הכלב המשפחתי האהוב על כולנו. לאחר הסתלקותך מהעולם, הכלב הנאמן לא זז ממיטתך, שכב לידה יום ולילה כאילו שמר אותה עבורך, שאחרים לא יתפסו את מקומך. חיכה שתבוא לשכב בה שוב. לבסוף גם הוא התייאש, והלך ותפס פינה אחרת בבית. זיכרונות וזיכרונות, אלפי זיכרונות מציפים אותנו, קשורים כולם לשנות חייך הקצרים. זיכרונות טובים ונעימים, שגם הרעים שבהם נראים כיום כנעימים. אלבום התמונות, הציורים הרבים שלך, כלי העבודה והקישוטים היפים שהשארת, אקווריום הדגים, ערוגות השתילים שטיפחת על גג ביתנו, באמצעותם אנו לא שוכחים אותך לרגע. לא נותר לי אלא לסיים בקלישאה המקובלת: 'ינעמו לך רגבי עפרך', אך יותר מכל ינעמו לך חיי נצח נעימים, יותר מחייך הקצרים עלי אדמות. היה שלום בן יקר. באהבה רבה מאבא יצחק וכמובן מאימא אסתר היקרה לך, שקראת לה 'מאמוש', אשת סודך. קשר מיוחד היה ביניכם, עבותות אהבה שלא יינתקו לעולם, על אף שהלכת מאיתנו." במלאות שנה לפטירתו נשאה אחותו אורית דברים לזכרו: "האח יקיר לי ליאור, 'כי מדי דברי בך זכור אזכרך, על כן המו מעי לך'. ליאור, דבריי נאמרים גם בשם שני בניי שכה אהבוך. היית הדוד החביב והנעים עם חיוך כובש לבבות. עברה שנה, עברה ביעף, ואנו עדיין חושבים – הנה עוד מעט ותחזור, כי לא האמנו שאינך עוד עימנו. אבל עתה אנו פה, מביטים על מצבת האבן הדוממת ונוכחים שאכן זו האמת, אינך עוד עימנו. השנה שחלפה הייתה שנת כאב חד על כל המוצאות אותך בשנות חייך הקצרים. בשנה להיעדרך מתגברים יותר הגעגועים, וביטוים בא בצורות שונות ורבות. לדוגמה, חיות המחמד שלך, ששנינו גידלנו וטיפחנו במסירות רבה, המשחקים והמתיחות שהיו בינינו, המריבות הקטנות וההתפייסויות הנעימות, כל אלה צפים ועולים בזיכרוננו. ניצבים פה היום רוב בני המשפחה הקרובים והרחוקים ומכרים רבים, כולם זוכרים אותך כג'נטלמן מסביר פנים לכולם. אסיים במשפטים קצרים בהשראת שירו של המשורר ביאליק: וּבְהָעֵק עליו המשא מאוד – לא עמד בו ליבו, כי נשבר, / וייפול תחתיו פתאום וימות בחצי ימיו. / כְּתוֹא מִכְמָר על אם הדרך, כרע נפל. / נפל ולא הוסיף קום. / ובאחד מימי אייר האביביים מצאו עצמותיו מנוחה, וכתובת קצרה מראשותיו, חרותה ביד אמן, תעיד עליו נאמנה: פה נקבר איש תם ואהוב. שלום לך ליאור, תנוח בשלום על משכבך." "ליאור דודנו היקר והאהוב," ספדו לו האחיינים ניר ורועי, "לנצח נזכור אותך ואת לכתך בטרם עת. … תמיד תהיה לנו פינה חמה בלב ותמונותיך והחיוך המקסים שלך ילוו אותנו לעד. … אנו מרבים לדבר אודותיך, והגעגועים קשים מנשוא לשנינו." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
