דסיאטניקובה, אנה
בת טטיאנה וולדימיר. נולדה ביום כ"א בסיוון תש"ם (5.6.1980) בעיר דובוסרי במולדובה, אחות צעירה למרינה. בהיוולדה, הכניסה אנה לבית אושר ושמחה. כולם התגודדו סביבה והתלהבו מהשובבות שהיתה בה. כל אחד במשפחה נתן לה שם חיבה אחר, כגון: אניצ'קה, אניותה, אנקה ועוד. אנה אהבה לשחק, בעיקר עם בנים, ולכן כולם קראו לה 'בן אניצ'קה בחצאית'. היא היתה ילדה אמיצה, ספורטאית ושום דבר לא הפחיד אותה. בילדותה כל ילד רצה בחברתה כדי שתוכל להגן עליו. אנה אהבה בעלי חיים וטיפלה במסירות רבה בחיות המחמד של כל דיירי הבית שהתגוררה בו. היא שיחקה בנבחרת הכדורסל של בית-ספרה. בשנת 1996 עלתה אנה לארץ במסגרת תכנית נעל"ה – נוער עולה לפני הורים – והחלה ללמוד בחוות הנוער הציוני בירושלים. היא התאקלמה בחברה הישראלית במהירות ואף קיבלה אופי ישראלי. אנה התגייסה לצה"ל בחודש ספטמבר 1998 ושירתה כפקידה במינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון מטעם מתאם הפעולות בשטחים. היא היתה חיילת אחראית, אשר השקיעה רבות בתפקידה וגילתה עצמאות בביצוע משימותיה. בזכות חיוכה, שמחת החיים והחוזק הנפשי שהפגינה, יצרה אנה אווירה נעימה בקרב הסובבים אותה. בחודש ספטמבר 1999 נתגלתה אצל אנה מחלה ממארת. עשרה חודשים נלחמה אנה על חייה באופטימיות ובחיוך שלא סר מפניה. הוריה הובאו לארץ בסיוע המדינה וסעדו אותה בעת חוליה, עד למותה, ביום י"ד בתמוז תש"ס (17.7.2000). אנה הובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. השאירה אחריה הורים ואחות. לאחר מותה הועלתה אנה לדרגת רב"ט. בת עשרים היתה במותה. במכתב התנחומים למשפחה עמד מפקד היחידה שבה שירתה, תא"ל דב, על תכונותיה של אנה, וכתב בין היתר: "אמונתה בצדקת הדרך, יכולתה ודבקותה במשימה היו ממאפייניה של אנה והיוו את עמוד האש והעשן שלאורו פסעה. היא התגלתה כחיילת אחראית ובעלת מוטיבציה רבה לעזור ולתרום, הפגינה נועם הליכות ונתינה עצמית גבוהה בכל מקום אליו הלכה. אנה היתה חיילת חברותית ומלאת מרץ אשר בלטה בחיוכה, הקרינה שמחת חיים והיתה אהובה על מפקדיה וחבריה."
