דנקנר, משה
משה, בן חנה ודוד, מניצולי השואה, נולד ביום י"ח בתמוז תשי"ד (19.7.1954) בתל-אביב ולמד בבתי-הספר היסודיים "מוהליבר" ו"רמז" בבני-ברק. משסיים את לימודיו היסודיים יצא משה לעבודה, כדי לעזור בכלכלת המשפחה מעוטת האמצעים. ביום עבד ולמד את מקצוע טכנאות-השניים במעבדת שניים, ובערב למד בבית-הספר התיכון מקצועי "אורט" בתל אביב, במגמה לטכנאות-שניים. על-אף סדר יומו הגדוש מצא משה זמן גם לתעסוקות מסוג אחר, ו"תמיד היה רץ רץ רץ. חבל לו על כל רגע". כבר בילדותו התגלתה בו תכונה זו. נוהג היה להתרוצץ תמיד, לפרק כל חפץ שידו משגת, לתופף על תופים ברוב רגש וכישרון, ולהקיש על קסילופון. מגיל שמונה נהג לתופף במסדר יום-הזיכרון לזכר חללי בני-ברק. משה גילה נטיה עזה לעזור לבריות בפעולות ציבוריות שונות, כגון התנדבות לפעול לטובת האגודה למען העיוור והאגודה למלחמה בסרטן – וכל זאת עשה בצנעה. מספר אהרון כספי, מנהל שירות מכבי-אש בבני-ברק: "באחד מימי הקיץ של שנת 1968 נכנס לתחנת מכבי-אש בבני-ברק נער קטן, צנוע וביישן וביקש להתקבל כצופה-אש בתחנה. לא חלף שבוע וכבר התיידד עם הכבאים והפך לאחד מיחידי הסגולה בין עשרים צופי-האש שהיו אז. פשטותו, מסירותו והתנהגותו הנעימה, השקדנית והממושמעת, העלו ערכו בעיני הכבאים ומשה זכה ליחס מיוחד מצד כולם. אהבתו למכבי האש הייתה ללא גבול, מעל ומעבר למצופה. הנער בילה ימים ולילות בתחנה, אשר הפכה להיות ביתו השני. תמיד שמח בחלקו ואהוד על כולם". משה גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973 והוצב לחיל-התותחנים, שם סיים קורס תותחנים בציון גבוה ובתפקיד תותחן שימש כל עת שירותו. במלחמת יום-הכיפורים לחם משה ברמת-הגולן. בליל י"א בתשרי תשל"ד (6.10.1973), כאשר יחידתו נלחמה בקרב תל-ג'וחאדר, תקפו טנקים של הסורים את סוללת התותחים ומשה נפל. הוא הובא לקבורות בחלקה הצבאית שבקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "משה היה אהוד ומקובל על חבריו. הוא עשה את עבודתו בשקט ובמסירות. כל שעות אחרי הצהרים והערב של יום-כיפור, עד לרגע בו נפגע, לחם משה בחירוף נפש. יחד עם חבריו עמד מול אויב, שעלה עליהם עשרת מונים במספרו, ובלחימתו העיקשת תרם להצלת מדינת ישראל". לזכרו של משה דנקנר תרמה המשפחה ספר תורה, שהוכנס לבית-כנסת שבבני ברק.
