דנינו, סלומון

סלומון, בן איזה ומאיר, נולד במרוקו בשנת תש"ח (1948), למד שנה אחת בחדר ואחרי-כן למד בבית-ספר יסודי רגיל. בשנת תשכ"ד (1963) עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בעפולה, שם למד סלומון את מקצוע המסגרות בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט". בשעות הפנאי עסק הרבה בספורט והשתתף בכל פעולות הגדנ"ע. סלומון גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1965 והוצב לחיל התותחנים. בחיל עבר קורס נהגי משאיות ושימש בתפקיד נהג כל תקופת שירותו. במסגרת הצבא עברת את שמו לשלמה. בתעודת השחרור שלו צוין כנהג מנוסה. במחצית אוגוסט 1968, לאחר שהשתתף במלחמת ששת הימים, השתחרר שלמה משירות החובה. בחיים האזרחיים החל לעבוד כנהג במע"ץ ועבד גם כטרקטוריסט. הוא זכה להערכת הממונים עליו, התקדם בעבודתו והשתכר בכבוד. בשנת 1969 נשא לאישה את חברתו מזל וברבות הימים נולדו לזוג שתי בנות: לימור וטלי. "שתי הבנות היו אהובותיו הקטנות של סלומון", מספרת אשתו. "אמנם חבריו אהבו לצחוק לו לפעמים ולהדביק לו את הכינוי: אבו באנאת, אבל סלומון היה מרוצה מאוד – הוא היה מוכן גם לבת שלישית". בתחילה התגוררו בני הזוג בדירה שכורה בנצרת עילית, ולאחר שחסכו סכום כסף, רכשו לעצמם דירה משלהם בעפולה עילית. הדירה החדשה הייתה מקור שמחה לזוג הצעיר, אך הם לא הספיקו לעבור אליה. במלחמת יום הכיפורים לחם שלמה ברמת-הגולן. בקרב שהתחולל ליד הכפר הסורי אל-ווסיה, הופגזו כוחותינו ושלמה נפגע ונהרג מהתפוצצות שני פגזים לידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעפולה. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, אב, אם, חמש אחיות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "שלמה היה חייל טוב וחבר מסור. הוא היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק;" וכתב מפקדו: "סלומון היה אהוד ואהוב על כל חיילי מחלקתנו. הוא זכה לאהדה זאת בזכות רצונו העז לעזור ובדאגתו לזולת, בכל הנושאים היום-יומיים של מחלקתו". לזכרו של סלומון תרמה המשפחה ספר תורה לבית הכנסת בעפולה.