בן אליס ודוד, נולד ביום ט"ו באדר א' תשמ"ד (18.2.1984) בבית- החולים סורוקה בבאר שבע, אח לטלי, אורלי, שגית, שירן ומשה. מיום היוולדו ועד יום מותו התגורר אבי במושב שוקדה. מסלול לימודיו עבר בגן "רותי" בתושיה, בבית הספר היסודי "תושיה" שבכפר מימון ובחטיבת-הביניים ובבית-הספר "תיכון חדש" בנתיבות, שם למד במגמת אקולוגיה. הוא השקיע מאוד בלימודים וסיים את לימודיו התיכוניים ובידו תעודת בגרות מלאה. מגיל חמש-עשרה וחצי היה אבי לנציג הנוער של מושב שוקדה ב"מועצת הנוער" במועצה בשדות הנגב. הוא דאג לכך שיארגנו לנוער פעילויות חברתיות, טיולים ומסיבות ודאג לתעסוקה לבני נוער שלא למדו. אבי אהב מאוד כל פעילות ספורטיבית, אך יותר מכל אהב לשחק כדורגל וטניס. בכל יום שישי בערב שיחק כדורגל עם חבריו למושב. כשהיה בן שש-עשרה התמודד במסגרת התיכון בתחרות הדיפת כדור ברזל במכון "וינגייט" וזכה במקום השני בארץ. אבי אהב מאוד את הארץ ואת נופיה והרבה לטייל טיולים רגליים בשדות המושב ובאזור הקרוב לו, בעיקר בשבתות ובחגים. בחופשות מבית-הספר טייל באתרים שונים ברחבי הארץ כשהוא מצרף אליו את בני משפחתו. בתום לימודיו התיכוניים ובזמן הקצר שנותר עד לגיוסו, דאג אבי לעבוד בכל עבודה שהזדמנה לו וכן עם אביו בחקלאות כדי לחסוך לגיוסו הקרב. ביום 5.8.2003 התגייס אבי לצה"ל ובתום אימוני הטירונות עבר קורס נשקים בצריפין ושובץ כנשק בביסל"ח (בית-ספר למ"כים), שם הספיק לשרת כחודש וחצי. ביום ל' בתשרי תשס"ד (26.10.2003), בעת שיצא לבלות עם חבריו, נהרג אבי בתאונת-דרכים באשדוד. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בנתיבות והוא בן תשע-עשרה. הותיר אחריו ארבע אחיות ואח. בני המשפחה כותבים: "אבי, לו רק יכולנו לספר לך מעט מן המעט ממה שהתרחש מאותו רגע, היית מתקשה להאמין. היינו מספרים לך מה גרם למותך, ואתה לא היית מאמין, כי אף פעם לא חשבת שזה יכול לקרות לך. היינו מספרים לך איך נפרדנו ממך, איך חזרנו הביתה בלעדיך, לבית שאהבנו כל כך, שיצאת ממנו רק כמה שעות לפני-כן, ועכשיו אנחנו בלעדיך. והיינו מספרים לך על הארון המכוסה בדגל המדינה, שעברנו על פניו. ואתה, שאי- אפשר היה לעצור אותך אף פעם, עכשיו אתה בארון, נח לך. אבי, אתה לא יודע כמה נורא זה היה כשכולנו הלכנו אחרי ארונך, וכשכולם באו לחלוק לך כבוד אחרון כמו שנאמר "שא סביב עיניך וראה כולם נקבצו ובאו לך". אבי, כולם באים ובאים כל עת אל קברך, מדליקים לך נרות נשמה והכל בשבילך. אבי, אנחנו יושבים בבית מוצפים במבקרים, אשר באים לנחם, כולם באים בשבילך, אבל אתה לא נמצא. אבי, תגיד לנו איפה אתה? תן לנו סימן, אות או אפילו משהו קטן שיראה לנו שהכל טוב איתך. המשפחה האוהבת." שירן, אחותו של אבי, כותבת: "למה אחי נקטפת/? אבי תמיד היינו אחים בשר ודם/ איך שלב זהב פתאום נדם/ הדמעות שלי על הקבר/ גם פרחי גן מכל עבר/ איך ביום אחד אלוקים אותך חטף/ למה אחי נקטפת/ אותי לבד השארת/ שתקת כשצעקתי אח שלי/ רק שלווה אחי רצית/ כשקראתי לך לא ענית/ איך שתקת כשצעקתי אח שלי/ דמעות שלי על המדים/ למה לקחת אלוהים/ נשמת מלאך המשכת הלאה/ שמור עלינו מלמעלה/ ותדע שאתה תמיד אצלי חי מבפנים/ אוהבת תמיד." בני המשפחה כותבים לאבי: "אבי יקר שלנו!!! אבי שבתוכנו ומסביבנו, רוצים כל הזמן להיות לידך, מתגעגעים עד מאוד. קוראים רק לך שתבוא ותהיה איתנו, לא רק ברקע, לא רק בתמונות, לא רק בלב, בזיכרונות ובשתיקה. תשב עימנו לשולחן, תצעד עם אבא לתפילה, תעיר הערה צינית כלפינו, תבלה עם חברים, תשחק עם בר ומשה ועם אמא תוכל לנהל שיחה. אבי, היית אח רביעי, מקור הגאווה, נושא לאהבה, למה הלכת מאיתנו? למה ניתק חוט חייך? ומה פשר הגזרה? היית יכול להיות אדם כה מצליח בכך אנחנו בטוחים. כי הרי היה בך הכל, הכשרון, ידיים כה טובות, היופי והאהבה והחיוך הנהדר. אומרים שאתה בעולם שכולו טוב, עם החבר'ה הכי טובים. מה עברת עד שהגעת לשם אנו לא יודעים, מה שלא יקרה כאן אנחנו נדע, ומרגישים שהאין והחלל שהותרת רק הולך וגדל. אבי תבוא לבקר, להיות שותף, לא תתאכזב. אומנם אנחנו עצובים הרבה, בוכים, וענן מכסה את פנינו, אבל מנסים להילחם לחיים מלאים עם הרבה רגעים של יופי ושמחה. אבי, יש לך ארבע אחיות ואח אחד קטן, שלכל אחד מהם מקום בכתר, ורק אתה אבי המיוחד והיחיד חסר. אבי, הפכנו להיות משפחה אחרת, משפחה שונה, משפחה שיש לה את ההיסטוריה שלפני והדרך הקשה של אחרי. לעתים אנו נופלים, לעתים אנו שמחים, הכל מתערבב. לעתים אנו בוכים, אלה החיים שלנו כעת." ליטל, חברתו של אבי, כותבת לו: "אבי הוא ילד מיוחד שרק אותו אני אוהבת. עברנו יחד שנה יפה ומיוחדת, שנה של אופוריה, כיף, חוויות ואהבה ענקית. אני ואבי עברנו שנה זו בציפייה לעוד שנים רבות יפות שכאלה. תמיד רצינו לגדול, להקים משפחה ולחיות לנצח באהבה. אך ציפיותינו לא התגשמו כי אלוהים לא רצה. את אבי שלי אלוהים לקח ואותי כאן השאיר בודדה. אנחנו אומנם רחוקים זה מזו במרחק אך בלב אבי תמיד יישאר קרוב אלי. אני מקווה שאבי שלי יודע עד כמה אני אוהבת אותו. בתקווה לנצח שבעוד יום אבי אלי יחזור, ונשוב לחיות יחד לנצח." שרון אלמוגרבי, חברו הטוב ביותר של אבי, כותב לו: "לאבי חברי הטוב מכול!!! אבי, תמיד נהגנו להיות ביחד,/ איך זה שנהגת ערב אחד בלי פחד,/ בתחנה ובהפסקות היינו תמיד יחד,/ ובשיעורים ביחד תמיד היינו צוחקים/ אכן מעד אבי, החטיא יעדו,/ ובעט לב אביו בכל מאודו/ זכור! תמיד היינו שומרים על קשר/ אז למה אנחנו לא יכולים לבקר ביחד בבית-הספר./ קשה לנו לעכל את מה שקרה,/ אך צריך להשלים עם המציאות המרה,/ אבי, קשה לי לדבר עליך בזמן עבר,/ לא האמנתי שבסוף כך זה נגמר,/ כולם עכשיו עדיין חושבים, כואבים ובוכים/ ואת החיוך שלך ושמחתך לא נשכח לעולמים." חבריו של אבי מהמושב מספרים עליו: "אבי, נער שכולם אוהבים, אדם זהב עם לב נשמה. אפשר לומר על אבי בפירוש את המשפט: 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא'. אדם שכל הזמן מחייך ונהנה מכל דבר בחיים, בכל דבר הוא מוצא את הטוב. בכל פעם שלמישהו היה עצוב או משעמם ישר היה הולך לאבי ותמיד היה לו מה לעשות ולצחוק או סתם לשבת ולהעביר את הזמן. היה מעניין כשאבי היה נמצא. המלים עוד רבות ושבחו של אבי עוד גדול… אנו זוכרים איך היינו יושבים עם אבי ומעשנים נרגילה בכיף ותמיד כשהגיע התור של אבי היית יכול לחכות הרבה זמן. היו גם קטעים עם הבדואים שהיינו הולכים אליהם כל ערב לשתות תה וקפה עם נרגילה. כל שבת היה חווייה עם אבי, כל יום שישי היינו יושבים מחוץ לבית-הכנסת ומפצחים גרעינים ומספרים חווייות מהשבוע שעבר עד שהזקנים היו מכניסים אותנו ואז גם בתוך בית-הכנסת היינו מדברים הרבה… אחר כך אחרי האוכל היינו הולכים לשבת בתחנה או בגן שעשועים וכמובן שאבי היה מגיע ראשון. ביום שבת היינו הולכים לטייל בפרדסים וכמובן שאבי היה מכיר את כל השטחים בעל-פה ויודע איפה ומתי גדל כל דבר. היינו מטיילים עד שכולם היו מתעייפים חוץ מאבי שהיה אדם חזק מאוד פיזית ומנטלית. אבי אהב פירות ונהג לאכול פירות ואבטיחים בשטח, ולדבר שעות ארוכות בטלפון. אבי אהב לשמוע כל סוג של מוזיקה, היה חברותי מאוד, אופטימי וקשוב לכולם ומצא פתרונות לכל דבר. אבי הוא אדם שאי אפשר לשכוח ותמיד נתגעגע אליו, נאהב ונזכור אותו. לא נשכח אותך אבי ולא נסלח לבן העוולה הפוגע. אוהבים, אהבנו ותמיד נאהב, שמך לעד חקוק בליבנו." בני המשפחה והחברים כותבים: "היכן אתה חבר, אח ובן יקר/? קשה לנו לספר/ הלכת לעולם אחר/ כולם לא מאמינים,/ איך נקטף הפרח ולא ישוב לעולמים.// כולם מלאים געגועים,/ עכשיו עוברים ימים קשים./ אל שבשמיים קוראים אנו אליך/ איך הוא כה צעיר נקטף שם אליך/ השאיר הוא משפחה, השאיר גם חברים.// ובגיל כה צעיר נשלח אל המרומים./ המשפחה כואבת, החברים גם מספרים/ היית תומך באחרים, מלא שמחת חיים/ היית כה אהוב, מלא בריגושים/ עכשיו אינך בין החיים,/ שמור עליו למעלה אלוקים/ עכשיו אתה שם למעלה יושב בין מלאכים/ אך בתוך ליבנו תיזכר לעולמים." מתוך שיר שכתבו בני המשפחה: "תמיד מתעוררים מסיוט/ אבל מרגע שנפרדת מן העולם/ אנחנו רק מתעוררים לסיוט/ סיוט של החיים בלעדיך וזה בלתי ניתן לעיכול/ אבי, אתה היית עמוד האש שלפני המחנה/ ועכשיו נותרנו רק המחנה/ לבד בחושך וכל כך קר ועצוב/ אימא לא מפסיקה לבכות/ ואנחנו אילמים./ ומרגישים את החלל הענק שנותר ריק/ בחסרונך./ מעטים הכירו אותך באמת, הם יכולים כעת לדבר אודותיך עוד הרבה./ אבל אנחנו מרגישים שהם אינם יודעים כלל,/ עד כמה ענק הכאב, האסון./ משיירת מלאכי השמיים שמלווים אותך כעת/ אנו מבקשים שישמרו עליך טוב, כי אתה ראוי למשמר שכזה/ אנחנו אוהבים אותך תמיד."
