דנין, זכריה

בן שרה ומשה. נולד ב-1918 בתימן ועלה עם משפחתו לארץ- ישראל כשהיה בן שתים-עשרה. בארץ יצא מייד לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בימים היה עובד בקואופראטיב התחבורה "דרום יהודה" ובערבים השלים לימודיו בבית-הספר בראשון לציון. כעבור זמן-מה עלה בידי אבי המשפחה להגשים שאיפה שנשא בליבו מזמן והיא להקים לעצמו משק חקלאי. לצורך זה עבר לעמק חפר. אף שזכה להערכה ולאהדה מצד מעסיקיו וחבריו לעבודה ויתר על מקום עבודתו והצטרף אל משפחתו, שהיתה הראשונה במייסדי המושב אלישיב. הוא שקע ראשו ורובו בעבודת משק המשפחה ובה גילה חריצות ודבקות של מי שרואה בה גם יעוד ושליחות. בעבודה התבלט כצעיר חסון, אמיץ ובעל תושיה המוכן גם להושיט תמיד עזרה לזולת. כשפרצו מאורעות הדמים של 1936-1939 התגייס זכריה למשטרת היישובים העבריים ושירת כנוטר במשמר הנע, שבסיסו היה בקיבוץ גבעת-חיים. מעלותיו המיוחדות זיכוהו מיד בחיבה מצד מכריו. הוא נודע ביניהם כאוהב-הבריות, רודף צדק ושלום, טוב-לב ונאמן. גם הערבים, שהתגוררו בסביבת המושב, כיבדוהו בזכות תכונותיו אלה. במהלך שירותו כנוטר נתקל פעמים רבות בפורעים ערבים שגנבו ממשקים עבריים, שרפו שדות תבואה, פוצצו עמודי חשמל והציבו מארבים לאנשי היישובים. באחת הפעמים הותקף מושב אלישיב והמגינים, שהיו מעטים, התקשרו באמצעות פנס איתות עם חבריהם בגבעת-חיים. בפעם אחרת סייע זכריה בהנסת כנופיה של פורעים שהציבה מארב ליד נחל אלכסנדר. מפקד הכנופיה פסק שיש להרוג את זכריה וידיד ערבי של המשפחה, שרצה להצילו ממוות, ביקש מאבי זכריה שישפיע עליו להפסיק את פעילותו באזור. ואולם הוא ואביו לא נענו לבקשה והפעילות נמשכה. אחת מנשות אלישיב כרעה ללדת כשבעלה שוהה מחוץ לבית ואז יצא זכריה רכוב על סוסו באזור שומם ומלא אויבים, כדי להביא את הרופא המיילד אל המושב. על אף פעילות מרובה זו בהגנת היישוב נוסף על עבודתו החקלאית מצא זמן והקפיד לבלות את שעות הפנאי עם רעייתו ושתי בנותיו. ביום כ"ד בתמוז תש"ד (15.7.1944) נפגע על ידי מכונית צבאית ונהרג במקום. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין במושב אלישיב. הניח אשה ושתי בנות, הורים, שני אחים ושתי אחיות. רשימות על דמותו ועל פעלו התפרסמו בעתונים "המשקיף" ו"דבר".