בת מרי ומשה. דניאל נולדה בקריית אתא ביום ט"ז בתשרי תשנ"ד (1.10.1993), אחות צעירה של שגב. אחריה נולד אחיה עומרי. כשדניאל הייתה בת שבע עברה המשפחה לקריית טבעון. היא למדה בבית הספר היסודי "רימונים" והמשיכה לתיכון "אורט – טבעון", אותו סיימה בהצלחה עם תעודת בגרות במסלול מינהל עסקים והנהלת חשבונות. "דניאל הייתה ילדה מקסימה שהכניסה חיים, שובבות, צחוקים ואהבה לחיי כל מכריה ואוהביה", כתבו בני המשפחה, "ילדה בעלת יופי פנימי וחיצוני, שחייה היו תמיד מלאי תוכן, משמעות ועזרה הדדית … היא ידעה לומר את דעתה באמונה גדולה בלי להתבלבל. דניאל הייתה אדם ללא פשרות: יותר מכול שנאה את הבינוניות והאפרוריות, ושאפה לחופש ולהגשמה עצמית". כתבה מרי, אמה של דניאל: "הינקתי, גידלתי, טיפחתי, חינכתי, הקשבתי, צחקתי איתך, בכיתי איתך, ייעצתי לך, התלהבתי ממך, והייתי גאה בך בכל מאודי ובכל נפשי. לאורך כל הדרך היית בת מיוחדת וחברה אמיתית: ביחד יצאנו לארוחות בוקר משותפות, ערכנו קניות, נטענו אחת בשנייה זרעים של הבנה, נתינה וחיבור אין סופי, צברנו חוויות המיוחדות רק לבנות, נשות סוד". דניאל ידעה לחיות וליהנות מהחיים. היא עבדה והרוויחה כסף, בילתה, קנתה ונהנתה מחייה, ובעיקר – שמחה כל הזמן. בלט באופיה יצר מופלא של סקרנות והרפתקנות, סיפרו הוריה, ובין היתר היא אהבה לדהור בטבע על אופנועים מהירים, ולחרוש את שבילי הארץ. מגיל צעיר גילתה דניאל התעניינות רבה באופנה, ועם השנים הייתה זו משאת נפשה להתמקצע בתחום. היא תכננה ללמוד עיצוב אופנה במכללת "שנקר" מיד אחרי שירותה הצבאי. ביום 14.11.2011 התגייסה דניאל לצה"ל. היא שירתה בחיל הים, כפקידת לשכה בבסיס הדרכה בחיפה. גם שם היא הפגינה שמחת חיים רבה לצד אהבה ודאגה לזולת, זכתה להערכתם של כל הסובבים אותה ותוארה על ידי מפקדיה כחיילת בעלת רמה אישית גבוהה, חברותית וחייכנית. רב-טוראית דניאל נפלה בעת שירותה ביום כ"ה באלול תשע"ב (12.9.2012). בת תשע-עשרה בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית טבעון. הותירה הורים ושני אחים. איבריה של דניאל נתרמו על ידי בני משפחתה, והעניקו חיים לאחרים. על מצבתה של דניאל חקקו בני משפחתה את מילות השיר: "שמך חקוק על האבן, רק אהבה נשארה בלב, את עכשיו בגן עדן ולנו נשאר הכאב". ספדו לדניאל סבא דוד וסבתא רחל: "אנחנו לא נפרדים ממך כי את תמיד תהיי איתנו, התמונה שלך לא עוזבת אותנו. את כל כך קטנה, רק בת תשע-עשרה. את לא הולכת מאיתנו, זה רק הגוף שהלך. ביום צלול וכחול שמים זה אנו משאירים אותך למלאכי עליון, אז היי שלום לעת עתה. נוחי לך בשקט ובשלווה, הביטי עלינו ממרומי השמים והיי מלאכית יושר על המשפחה". כתבה מרי, אמה של דניאל: "תמיד אמרת לי: 'אימא, את חופרת'. כי אני אף פעם לא הפסקתי לחשוב עלייך, תמיד הייתי צעד אחד קדימה, מחשבה אחת יותר … כאילו מכינה את הדרך, סוללת ומכשירה אותה עבורך, שיהיה לך רק טוב. היום אני יודעת שהיית הכתף שלי, יד ימיני, ואת חסרה לי מאוד מאוד. אי אפשר לתאר את הרגשות, אי אפשר לספר על התחושות, אי אפשר להסביר את גודל היגון והכאב, את החלל העמוק, את התהום הפעורה, את הדמעות שזלגו ויבשו, את הסדק הנוראי שנפתח בחיי – בחיינו כמשפחה. סדק בדבר הטבעי והאמיתי שיש – החיבור והאהבה בין אימא לבת. סדק שאי אפשר למלא, לא ניתן לצמצם ולמזער, סדק המפריד בין החיים למוות והוא הנוראי והקשה ביותר … ואיזה חדר השארת אחרייך. קירותיו שטופים זיכרונות עמוסי חוויות, לכל חפץ ולכל פרט סיפור משלו, אופי משלו – השכלת להשאיר מזכרת מכל רגע נתון בחייך … הינך עתה מלאך שומר בשמים, משגיחה עלינו, מסתכלת, מחייכת ומכוונת אותנו באתגר הגדול של חיינו, של חיי – ההתמודדות עם חסרונך. ואני רואה אותך עומדת ואומרת: 'אימא, אבא, שגב ועומרי, כולי תקווה ואמונה שביחד תתחזקו, תלמדו להתגבר, תתוו לכם דרך הגיונית בחיים. מי ייתן ותהיה לכם היכולת לא לפחד מהפחד ולחיות את החיים כמו שהייתי רוצה שנחיה אותם ביחד, חיים מלאי תוכן, משמעות ועזרה הדדית בינינו ברגעי עצב ושמחה'. אני מקווה, דניאל בתי המיוחדת, שנצליח להגשים משאלה זו. שמרי על עצמך שם למעלה אהובתי, ויהי זכרך ברוך עימנו לעולמי עד". ביום השלושים לנפילתה של דניאל ספד אביה משה: "שלושים ימים אני מגיע לבקרך ומסרב להאמין שאת בביתך החדש, אך חייב להתרגל למציאות איומה, רעה ושחורה בצירוף מקרה מאמלל ומייסר, שיותר לעולם לא תפתחי את דלת הבית וכשניפגש נתחבק ונתנשק. העיניים שלנו אומרות הכול, הידיים רוצות עוד חיבוק אחד. היי שלום אהובה שלנו, לא נשכח אותך לעד". האח הבכור, שגב, ספד לדניאל: "אהובה שלי, אני אפילו לא יודע איך להתחיל. פעם ראשונה בחיי שאין לי מילים. אם רק הייתי יכול לתאר לך איזה חור פערת בי, חור שלא ייסגר לעולם, פצע שלא יגליד … תמיד כעסתי עלייך, ניסיתי לחשל אותך שתהיי כמוני. חשבתי שאני חזק, עכשיו אני מבין שאני כלום בלעדייך, עכשיו אני מבין כמה אני אוהב אותך, כמה אני מתגעגע אלייך … מלאך קטן שלי, אני לעולם לא אשכח אותך". ספד לדניאל אחיה הצעיר, עומרי: "ארבע-עשרה שנים וחצי היית חלק גדול מחיי, עכשיו אני צריך לגדול בידיעה שאת לא פה יותר … אלוהים לוקח את הטובים ביותר בשביל חיים טובים יותר בגן עדן, ורק אם אלוהים ירצה אנחנו ניפגש שם. בחיים לא עלתה לי המחשבה שהלוויה הראשונה שאני יהיה בה,דווקא שלך. אני מקווה שתשמרי עלינו מלמעלה". כתבו גבי ועמית דהן: "מלאך שלנו. קשה להאמין איך נעלמת מאיתנו לעולמים. מביטים בתמונותייך, משחזרים את מסלול חייך, חושבים עלייך בימים, חולמים עלייך בלילות. מתייסרים, כואבים וכל כך מתגעגעים, ילדה מקסימה שכה אוהבת את החיים … אין בעולם דבר שיכול למלא את החלל שהשארת, אז איך זה שכך פתאום נעלמת? וכשהבכי לא נגמר, האושר איתך נקבר. הלב מרוסק לרסיסים, היגון השתרש בו בפנים. מנסים לאסוף את שאריות הכוח, מנסים להתמודד ולא לברוח. זועקים לשמים, כואבים, איפה הצדק בחיים? ולמה לקחת אותה אלוהים?" מפקדיה של דניאל ספדו לה:דניאל זיכרונה לברכה התגייסה בנובמבר 2011,על מנת לשרת שירות צבעי משמעותי.דניאל התאפיינה כחיילת חייכנית,הפגינה שמחת חיים וגילתה אהבה ודאגה כלפי הזולת,דניאל הייתה אהובה מאוד למפקדיה וחבריה. מותה בטרם עת הותיר בנו צער רב על חיילת יקרה,שמצאה את מותה במהלך שירותה הצבאי.זכרה יהיה נצור בליבנו תמיד". מפקדה האישי ,הרוש אריאל, ספד לה: "דניאל-לא כך תכננתי להיפרד ממך,האמת שלא תכננתי להיפרד ממך כלל. הגענו יחד ללשכה והיינו צפויים לשרת בה יחד לאורך כל התקופה. עברנו יחד את תקופת הקליטה,המשכנו בפערי גישה ועד לא מזמן הפכת יחד עם שאר בנות הלשכה לסיירת לשכה. אני עוצם את עיניי ונזכר בדמותך ויש דבר אחד שאגיד אותו וכולם יהנהנו ויסכימו שהוא המתאר אותך,חיוך ענק וצחוק מתגלגל. בתשעת החודשים האחרונים הספקתי להכיר בחורה דעתנית,בלתי מתפשרת,צוחקת ומצחיקה,אחראית ומסורה ובעיקר שחקנית נשמה. צר לי שכך נקטע רצף חייך השמח והחייכני. מירי משה שגב ועומרי,אנו מתחילים היום מסע,מסע משותף ומצער לעבר עתיד חדש ולא מוכר, במסע הזה נישא אחד את השני כי תחילתו של המסע הוא בכך שהפכנו משפחה,אנו נחבק ונלווה אתכם לאורך כל הדרך ויחד ניצלח את המסע. דניאל-בצער רב אני נפרד ומצדיע לך בפעם אחרונה. יהי זכרך ברוך". שושי ופאני בני דודיה של דניאל כתבו לה: "נסיכה שלנו מי היה מאמין שכבר עבר חודש בלעדייך,חודש שלא ראינו אותך,לא חיבקנו אותך,ואת צחוקך המתגלגל לא שמענו. חודש ימים אנחנו חיים בידיעה שכבר לא תחזרי..לצערינו לחודש יתווספו עוד חודשים רבים וארוכים,אבל אנחנו יודעים בביטחון שהזמן הזה לעולם לא יקח מאיתנו את הזיכרונות ,הצחוקים והעצות שנתנו לך בת דודה אהובה. את נמצאת איתנו בכול רגע במחשבות ובלב.תנוחי בשלום על משכבך". חברים של הוריה של דניאל כתבו: "מירי,משה,שגב,ועומרי. כמו שכבר אמרנו אנחנו עדיין כואבים והמומים,משחזרים וממאנים להסכים עם מה שאירע לכם כמשפחה חמה,תומכת ואוהבת,מותה הפתאומי של הנפלאה מכל דניאל. המחשבות על בת,אחות ונכדה מקסימה שהכניסה חיים,שובבות,צחוקים,אהבה, ויכוחים,מחלוקות,יופי חיצוני ופנימי לבית שלכם ולמשפחה הגרעינית והמורחבת. נישא ביחד תפילה כי לא תדעו עוד עצב וצער,שילדכם שגב ועומרי יגדלו להיות בוגרים המקימים משפחה לתפארת.אתכם בלב ובנשמה בכל עת וזמן. ארז וחגית קמחי".
