דלח, מנשה

בן-זקונים לאהרן ומרסל. נולד ביום כ' בכסלו תש"ד (17.12.1943) בבגדד, בירת עירק. כאשר מלאו לו שבע שנים עלו אתו הוריו לארץ. ילדי השכונה אשר בה התיישבו אהבוהו ומוריו לא חדלו מהתפעל מכשרונותיו. הוא למד בבית הספר היסודי "עתיד" והמשיך את לימודיו התיכוניים ב"אהל שם" אשר ברמת גן. השתייך ל"צופים" ונטה להתעמלות; כן רצה לשמור על גמישות גופו במשחקי ספורט. בלימודים אהב ספרות (את שלום עליכם, את עגנון ואת טולסטוי), את ההיסטוריה של העמים ובייחוד את דברי ימי ישראל. ארשת החיוך ושמחת החיים היו על פניו תמיד, כי הוא שנא את עצב ולא פסק מחזור בפני המשפחה ובפני חבריו: "החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על דאגות. יש לחפש את האור ואז תשרה השמחה בתוכנו". הוא לא בזבז אף רגע משעות חייו ורצה והספיק הכל; ואכן בכוח החלטתו המהירה ובכושר הביצוע והזריזות עשה כל – פרט לדבר אחד, אשר חסך מעצמו למען הוריו: הוא ביקש לנסוע לחוץ לארץ ולראות עולם, אך נעתר להפצרותיהם לדחות זאת לשנה שתבוא לאחר מכן. את לחמו מצא כדפס. גויס לצה"ל בנובמבר 1961 והוצב לחיל השריון. לאחר מכן היה נקרא למילואים פעם לפעם והשתתף במלחמת ששת הימים. ביום כ"ו בכסלו תשכ"ח (28.12.1967) נפל בסביבות משק מפלסים בעלות רכבו על מוקש. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. מפקד הגדוד אשר בו שירת מנשה במלחמת ששת הימים כתב להוריו שהוא הספיק להכיר את בנם הן בתקופת ההמתנה והן במשך הקרב – "ובתקופה הזאת התחבב מנשה על הכל כחבר נאמן ומסור וכחייל אמיץ הנכון למלא כל תפקיד המוטל עליו באחריות ובמסירות למופת".