דלאל, אייל

בן סמירה ודוד. נולד ביום כ"ט בשבט תש"ל (5.2.1970) בבית שאן, אח בכור למיטל, זמיר וירון. שנות חייו הראשונות של אייל עברו עליו בבית שאן, שם ביקר בגן הילדים ובכיתה א'. בהגיעו לכיתה ב' עבר עם משפחתו לנתניה, שם למד בבית-הספר היסודי אוסישקין. אייל היה ילד חייכן ומלא חיים. הוא בלט בטוב ליבו ובנכונותו לעזור לזולת. בכל מקום בו שהה, מיקד אליו את תשומת הלב והיה תמיד במרכז העניינים. אייל חונן בחוש טכני וגילה עניין רב בתחביבים הקשורים לעולם האלקטרוניקה. את לימודיו התיכוניים עשה אייל במרכז הנוער הטכנולוגי בנתניה וסיימם במגמת מכונאות רכב. בחודש אוגוסט 1988 התגייס אייל לצה"ל ושירת בחיל-החימוש כמכונאי רכב. בקיץ 1991 סיים את שירותו הסדיר. לאחר מספר שנים החליט לשוב לצבא ובאביב 1995 החל את שירותו בצבא הקבע במקצועו. אייל זכה בהערכה רבה ממפקדיו ומחבריו לסדנת הרכב. מפקדיו העידו כי היה נגד מעולה שהיווה דוגמה לאחרים, בעל מוטיבציה גבוהה, הספק ומקצועיות. מפקדיו האריכו את שירות הקבע שלו בכל פעם שפקע תוקף החוזה. אייל נהג תמיד באדיבות והתנהגותו המקצועית והחברתית היתה למופת. תוך כדי שירותו בצבא הקבע לקה אייל במחלה קשה ונאבק בה ממושכות. בהפוגות שבין הטיפולים התעקש לחזור ליחידתו ולמלא את משימותיו. בהיותו בחור ערכי וחדור אמונה, היה משקיע בעבודה, מנסה להשלים את החסר. אייל שמר על אופטימיות בכל שלבי מחלתו והשרה תקווה על סביבתו כי יגבר עליה ויחלים. בקיץ 1996 הכיר אייל את חן ומאז לא נפרדו השניים. חברותם נמשכה עד ליומו האחרון של אייל, בתקופות הרגיעה מהמחלה כמו גם בעת שהתפרצה מחדש. אהבתם העזה סייעה לאייל בשעות מצוקתו ואילו רוחו האופטימית חיזקה את חן. יחד תיכננו השניים תוכניות רבות לעתיד. כשלושה חודשים טרם מותו הצהיר אייל, במכתב שכתב לחן, על רצונו לשאתה לאישה: "אני אוהב אותך ואמשיך לאהוב אותך יותר ויותר. האהבה שלי כלפייך הולכת וגוברת מרגע לרגע. אין סוף לאהבה. אני רוצה לשאת אותך לאישה עם בוא הזמן, שתהיי אם לילדיי כי אני חושב שאת הכי מתאימה לי בעולם". הטיפולים הקשים שעמד בהם בגבורה כשלו מלמגר את המחלה, וביום ט' בתמוז תשנ"ז (14.7.1997) נפטר אייל והוא בן עשרים-ושבע. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. הותיר אב, אחות ושני אחים. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון. על מצבתו נחקק הפסוק: "כאייל תערג על אפיקי מים, כן נפשי תערג אליך אלוהים" (תהילים, מ"ב). במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: "אייל שירת כמכונאי בסדנת רכב של יחידת החימוש המרחבית בפיקוד הדרום ותואר-על ידי מפקדיו כנגד רציני ומסור, שבלט בערכיו, הפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי ומילא את תפקידו במיומנות ובחריצות. אייל הקרין אופטימיות והיה מלא מרץ ושמחת חיים". מפקדו הישיר של אייל ספד לו על קברו: "אנו, חבריך ליחידה, ניצבים לפני הקבר הטרי, ומתקשים להאמין ולעכל את מותך הטרגי… בפרק הזמן ששירת בשירות קבע ביחש"מ הפגנת מקצועיות, מסירות ומוטיבציה שראויות לחיקוי ולהערצה. כאיש קבע צעיר השתלבת במערכת קשה ותובענית בצורה מרשימה, הבעת רצון עז להמשיך ולשרת בקבע מתוך תחושה של שליחות ותרומה משמעותית לצה"ל. בקשתך לשירות קבע אושרה מתוך תקווה ואמונה שאתה תתגבר על המחלה, ואנו נהנה מאיש קבע מקצועי, מסור ומבטיח… לצערנו הרב המחלה האיומה גברה על כל תעצומות הנפש שגילית לכל אורך הדרך. קשה לי במעמד זה לבטא את הרגשות של חבריך ליחידה כלפיך. אנו מודים לך על כל מה שהיית וסימלת עבורנו, ומצדיעים לך בדרכך האחרונה". משפחתו של אייל הנציחה את זכרו בהקמת פינת יזכור בבית-כנסת בנתניה. חדר הנצחה על שמו הוקם ביחידתו הצבאית. חברתו של אייל, חן, הוציאה חוברת זיכרון. באחד המכתבים כתבה: "…שבעה חודשים אחרי. הזמן חסר משמעות. נראה כי ראיתיך לפני שנים רבות. אני לא זוכרת איך זה כשאתה פה. לא זוכרת איך הייתי לפני שנכנסת לחיי… משתדלת לזכור את דמות המלאך שאהבתי. החיוך שמבטיח תמיד שיהיה טוב. הזרועות הענקיות שמחבקות אותי חזק. כפות הידיים שמלטפות בעדינות. העיניים הטובות. הגוף העצום שמנצח הכל. השפתיים הרכות, המנשקות…". מתוך שיר שכתבה: "…נכנסת לחייה במהירות / ובמהירות רבה יותר בין אצבעותיה נשמטת / עדיין אוחזת בקצה שרוולך. / מנסה להשאיר לה מעט ממה שנועד להיעלם".