דיקר, תיאודור (“תדי”)

בן-זקונים להוריו, אלישע ומכלה. נולד ביום ח' בתשרי תרצ"ז (24.9.1936) בטרייסט אשר באיטליה. מלחמת העולם השנייה עברה עליו באיטליה כשהוא בורח מכפר לכפר מפני אימיה ומתגעגע מתוך דאגה לאביו שהובא למחנה ריכוז עם פרוץ המלחמה. כל אותו זמן חלם, אמנם מתוך פחד, על ארץ ישראל. בגיל י"ב "גנב" סירה כדי לנסות להגיע בכוחות עצמו אל חופי הארץ. סוף סוף בשנת 1949 עלה עם משפחתו. אביו לא הצליח לשקם את עצמו כי היה חולה ומעמסת הפרנסה נפלה כולה על האם. תיאודור סיים את לימודיו בבית הספר היסודי הדתי "בילו" בתל אביב בהצטיינות, אך לאחר מכן נאלץ לצאת לעבודה מפני המצב הכלכלי בבית. אולם מפני רצונו הכביר להמשיך בלימודים ולהתמיד בהם למד בשיעורי ערב בבית הספר התיכון העירוני א' וניגש לבחינות הבגרות האכסטרניות. לצה"ל גויס בנובמבר 1954 ושירת בחיל השריון. עבר קורסים שונים – מטירונות דרך קורס חבלה וקורס שריון ולמד גם בבית הספר לקציני שריון. באמצע הקורס פרצה מערכת סיני והוא נקרא לדגל ועבר את ציר אבו עגילה. לאחר המלחמה חזר והשלים את הקורס לקציני השריון וכאשר שוחרר היה בדרגת סגן. אז נכנס לעבודה בצי"ם כדי לחסוך כסף לשם המשכת לימודיו. נכנס לפקולטה למדעי הטבע אשר באוניברסיטה העברית בירושלים והמקצוע שבו בחר היה גיאולוגיה. בחירתו זו נבעה מתוך אהבה גדולה לארץ ולנופיה. כשקיבל את התואר הראשון B.Sc נתקבל כעוזר להוראה במחלקה לגיאולוגיה ואז המשיך בכיוון התואר השני M.Sc שקיבל. לקראת סיום תואר זה נשא אישה (סטודנטית באוניברסיטה) ולאחר הולדת הבת הראשונה התיישב קבע בירושלים והחל עובד בחריצות כעוזר בהוראה באוניברסיטה במחלקה לגיאולוגיה. עמד באמצע עבודת הדוקטורט שלו והעמיק חקר, אך מתוך ענוותנות וצניעות. את שירות המילואים לאחר מכן היה ממלא תמיד ברצון בלי שיהיה בכך שום מעמסה. לפני מלחמת ששת הימים היה בין הראשונים להתייצב לדגל. אשתו ביקשה אותו לשמור על עצמו ועל כך השיב: "קודם כל עלי לשמור על חיילי ואחר כך על עצמי", כי הוא אהב את אנשיו והיה מסור להם מאד. היה גאה בתפקידו וידע לקראת מה הוא הולך ולמען מה הוא מוכן לתת את נפשו. ביום כ"ט באייר תשכ"ז (8.6.1967), הוא היום הרביעי לקרבות, כאשר פעל כקצין חבלה בגדודו, נפל בקרב שנערך ממערב לביר גפגפה בסיני, בשעת התקפה על חניון הלילה של הגדוד, כאשר הזחל"ם שלו נפגע פגיעה ישירה. הניח אשה ושתי בנות קטנות. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בספר "נזכור", בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי , הובאו תולדותיו ותיאור קרבו האחרון. תולדותיו סופרו בספר "על במותיך חלל" בהוצאת חבריו לנשק. ב"גוילי אש", כרך ד' , הוא ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.