דייסי, אהרן (“רוני”)
בן אברהם ושרה. נולד ביום י"ז בניסן תש"י (4.4.1950) בטבריה. למד בבית-הספר היסודי על שם ארליך בעיר הולדתו. הייתה בו משובת ילדות ונטייה תמימה למעשי קונדס; הוא היה השובב שבחבורה, אך יחד עם זאת היה נוטל על עצמו כל תפקיד ותמיד היה המארגן של כל פעולה וה"מסמר" שבכיתה. מוריו היו מתייחסים אליו בחיבה, כי לדבריהם, אי אפשר היה לכעוס עליו. מטבעו היה עליז ורצה להשרות עליזותו גם על הסובבים אותו. נהג לאסוף סביבו ילדים והיה מספר להם סיפורים ובדיחות. היה בן מסור ונאמן לביתו ורחש כבוד ואהבה להוריו ולשאר בני משפחתו. משהתבגר יצא לקיבוץ ברעם במסגרת "עליית הנוער". לא עברו ימים מרובים והוא היה כאחד מילדי הקיבוץ ועד מהרה נתגלה כנער אחראי חרוץ ומסור. היו לו ידי זהב וגם לב זהב ותמיד ביקש לעזור לחבריו. הוא היה מלא מרץ ותוסס אך עם זאת היה סמל הצניעות ובעל מידות טובות – שהיפה בהן הייתה אהבת הזולת. במחצית אוקטובר 1967 התגייס לצה"ל והצטרף לנח"ל המוצנח. אהרן היה מעוניין לצאת עם חבריו לנח"ל ואמר להמשיך ולחיות בקיבוץ אחרי תום שירותו בנח"ל, כי מצא זהות רעיונית בין שאיפותיו לבין השקפת הקיבוץ בכל הנוגע לחיי שיתוף ושוויון. המ"כ של אהרן מעיד עליו שהיה מעודד את כל חבריו ברגעיהם הקשים, ומפקדו הישיר אמר כי אפשר היה לסמוך עליו, שהוא יקבל על עצמו כל תפקיד ומשימה מתוך חיוך וללא תלונה. בקורס הצניחה אמר לחבריו, שהוא מחכה לימי האימונים הקשים בשדה. ביצועיו כחייל היו הטובים ביותר במחלקה ובתרגילים בשדה היה מדביק את חבריו בהתלהבותו. ביום ז' בשבט תש"ל (14.1.1970), נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בטבריה. מפקד פלוגתו כתב במכתב תנחומים להורים: "אהרן לא הספיק לשרת זמן רב תחת פיקודי, אבל הספיק לנו הזמן הקצר שהיכרנו אותו, כדי לעמוד על כל תכונותיו הטובות ואופיו הנפלא. – – – אהרן היה חייל בקורס מ"כ והשקיע את כל מרצו באימונים. הוא רצה לסיים את הקורס בהצלחה ולהישאר כמפקד כיתה בגדוד. מיד בתחילה עמדנו על התכונות של מפקד הטמונות בו ומינינו אותו למפקד חוליה. – – – אין תחליף לבן שאיננו ואין מילים לנחם אב, אם, אח או אחות. לכן לא אחפש מילות תנחומים. אתם שכלתם בן יקר ולנו אבד חבר מסור וחייל מעולה". הוריו הוציאו לאור לזכרו חוברת בשם "רוני;" כן תרמו הוריו על שמו שולחן שיש לקריאה בתורה. השולחן הוצב בבית הכנסת "גור אריה" בטבריה.
