בן דבורה ושמואל, נולד ביום כ"ד בניסן תרפ"ו 8.4.1926)) בנהלל. מילדותו חשקה נפשו בדברים שאין להשיגם על-נקלה. תכונה זו יצרה חיכוכים בינו ובין הסביבה. כזכר לניסיונות נועזים כוסו פניו צלקות. אהב שמחה ובדיחה, והיה הרוח החיה בחברתו. את בית- ספרו לא אהב, אך היה תלמיד טוב. כבר בהיותו בן 13 נרתם בעול העבודה, ובשנתו ה16- סיים את בית-הספר בכפר ויחד עם האב היה לעובד העיקרי במשק (אחיו הבכור, משה, התמסר כולו ל"הגנה"). כשנה אחר גמר לימודיו נתעורר בו שוב הרצון ללמוד, אך בגלל עבודתו במשק לא הצליח לגשר בין רצונו זה ובין חובת העבודה. הקריאה המתמידה והשקדנות שימשו לו יסוד להמשכת הלימודים. הוא ראה את ייעודו יעודו בחקלאות ("החקלאות צריכה להיות הכוח השולט בארץ"). ילדותו ונעוריו עברו באווירה של מושב-עובדים, של סוציאליזם מתון ופציפיזם אידיאליסטי. רוח הכפר דבקה בו עד היום האחרון, ואילו התפתחותו היתה עצמאית, ולעתים גם מרדנית. לאביו כתב: "את אותה ההתלהבות, הנכונות והאמונה שאתה נותן לחקלאות הציונית, אני נותן לאידיאל שני (לא דוחק את הראשון) לכוח ציוני. ואם אדרש ואם אהיה מוכשר, אתן כל כוחי לזאת". פרקים ארוכים של שירה נבחרת נחרתו בזיכרונו. מנעוריו צמא למרחבים. במאורעות תרצ"ו ספג בביתו ובכפרו אווירה של מלחמת-מגן. בהיותו בן 14, כשביקר אצל אחיו הכלוא בעכו, העביר ידיעות לאסירים ונאסר לשעה קלה. את השמירה בנהלל לפי תור החברים החל מגיל 15. בהיותו בן 16, כשאחותו שירתה בצבא הבריטי במצרים, עלה אחריה עם חברו לרכבת שיצאה מרחובות והגיע לאיסמעיליה. השנים נאסרו כמרגלים והיו צפויים למאסר עד תום המלחמה. למזלם נתגלתה זהותם ושוחררו. דעותיו נראו לפעמים משונות גם בחוג משפחתו. כל חזיון העביר תחת שבט הביקורת, בלי להתחשב מראש עם שום סמכות ובלי להיות מושפע מתגובת הקהל. בימי מלחמת-העולם ביקש להתגייס לצבא הבריטי "מפני שכל אחד שיכול ללכת אינו צריך להישאר בחוץ", אך רק לאחר שנתיים, בהיותו בן 18, קיבל את הסכמת המשפחה והתגייס לחי"ל (חטיבה יהודית לוחמת). תחנותיו היו: צריפין, ג'ניפה במצרים, ואחר-כך כנהג במסע החי"ל באיטליה, הולנד, בלגיה וימי הנופש בצרפת. מרות מפקדיו הבריטיים הכבידה עליו, אך בידעו את המטרה אזר עוז, חושל ולמד להתגבר על קשיים. "הכל אפור סביבי – שמיכות הצבא, הגשם הדולף" – כותב הוא באחד ממכתביו – "ולפתע תוקפת אותי שמחה פנימית שאין לה שם". "ודאי שהשתניתי בצבא" – כתב לחברתו – "אך אדע לעשות את הזרות מקור לעניין לנו". בימי התעללות הבריטים ביישוב הרגיש בקרבו, "'קריעה מכאיבה' בין המעשים כאן והמעשים בארץ;" היה ער לכל בעיה ביישוב ובמשק, בתנועת הפועלים וכו', התגעגע אל משפחתו שראה אותה כיחידה בעלת הווי מוצק. התלבט הרבה בבעיות עתידו. לאט-לאט השתלטו עליו החיים הפוליטיים. חשב כי "מוטב לפעמים להיאסר ולהיירות ולא לחיות כאנשי גיטו". לפני שחרורו מהחי"ל באפריל 1946 כתב להוריו: "נחוצים מתנדבים לערוק מהצבא ולעבוד בשטח העלייה. שאלו להסכמתי – נתתיה. לא ללכת הרי זה לא זוריק". בסכנות וללא ידיעת יידיש העביר בגניבה פליטים דרך גבולות שונים. לעומת ייעוד ההצלה נעשו דאגות המשק קטנות בעיניו עד לצחוק. "בממדי יהדות העולם אני והמשק – אפס. לעומת צרת היהודים החוויר גם החזון הסוציאליסטי. לבית העולים באות נערות עם פרצוף מרוסק, ובהגיען לנהלל בהכרח יהיה עלינו לחרוש את אדמת מעלול (הכפר הערבי הסמוך). הנערה צריכה לאכול לחם ויש לי נטייה להאכיל אותה מאשר למלא את הצו הסוציאליסטי…". האמין בכוחו לפעול גדולות. "תראי" – כתב לחברתו – "יום יבוא ונהפוך עולם". עם כל רצונו להתחיל בחיי משפחה ביקש שהות כדי לבחון דרכו. את הבסיס לחיים ראה במשפחה בריאה, "שדעתי ודעת אישתי לא תהיינה מנוגדות, ושאם אתן לעצמי רווחה, אתננה גם לאשתי; ואם יפריע לנו המשק מלחיות את חיינו בצוותא – לא תהיה שאלת המשק קיימת". אחרי שחרורו מן הצבא נשא אישה. נתקל בחבלי-קליטה קשים. קבע מושבו בירושלים (אישתו למדה ב"בצלאל") ועבד כשכיר-יום במחצבה. הוא לא הסתגל לחיי פועל בלתי- מקצועי ועבר לקרית חיים. שם עבד בשמירה במחצבת "נשר" ושם נולד בנו. בפרוץ מלחמת-העצמאות סיים קורס למפקדי מחלקות והתמסר להקמת גדוד בחטיבת "כרמלי", תחת פיקודו של בן-עמי פכטר. ביום ה' בניסן תש"ח 14.4.1948)) נשלח לרמת יוחנן, שעמדה בהתקפה של הגדוד הדרוזי. הטירונים נסוגו מפני האויבים מלומדי- המלחמה, אך זוריק וכמה מפקדים איתו הסתערו לעברם והוא נפגע מכדור ברקתו ונהרג. בקרב זה נפלו שלושה מגינים. רק כעבור ארבעה ימים נאספו הגוויות. זוהר הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בנהלל. השאיר אישה מרים (מימי) ובן, עוזי – לימים אלוף בצה"ל. אחרי מותו יצא ספר שיריו ואגרותיו "בערגון". מנעוריו הצטיין בחוש בלשני ובשפה עשירת-ניב. שיריו (רובם שירי טבע והגות) מעידים על בגרות של ראייה פנימית מעמיקה וכשרון ודאי, המבע חזק ובוטח, הקצב מוסיקלי, הדמיון פורה. המכתבים שנכתבו בגילוי- לב אופייני חושפים לפנינו את נפשו על כל נפתוליה. כולם מלאי הומור רענן, פיכחון והכרה עצמית, לפעמים אף גאווה גזעית שלא מדעת, ומסירות קנאית לאמונתו.
